צה"ל מנע מתא"ל עופר וינטר לנאום בכנס זמן הכרעה שנערך לאחרונה בתל־אביב, אך הנאום שנשא ביום ירושלים באריאל עדיין מהדהד והשראתו ניכרת. נאומו היה רצוף הנחות יסוד מנצחות וחלופות להנחות יסוד תבוסתניות שנשמעות מפי גורמים צבאיים, מדיניים, תקשורתיים ואזרחיים. הללו מדברים ללא הרף על תלותה של ישראל באספקת התחמושת האמריקנית כדי לנצח במלחמה, על תלות הצדק בהאג, על תלות ההכרעה בבחירות בארה"ב, בלגיטימציה בינלאומית ועוד.
אחת מהנחות היסוד שהציג וינטר, שראויה לשינון והפנמה בקרב ההנהגה המדינית והצבאית, קובעת כי "ינצח מי שיעשה הכי טוב עם מה שיש. לא מתבכיינים ואומרים 'חסר לי, אין לי, אם הייתה לי עוד פלוגת טנקים, אם היה לי עוד קצת זמן'. מנצחים עם מה שיש. חסר לנו תחמושת, אין לנו לגיטימציה? מנצחים עם מה שיש, עם הרוח". וינטר ביקר את הבכיינות, אך בעיקר תקף את חלחולה של הנחת התלות – הגורסת שלא נוכל לנצח בעצמנו – לתוך תפיסת ההפעלה של המלחמה, לצד אובדן הרוח והאמון העצמי.
וינטר לא לבד. ב־6 באוקטובר 1973 הפתיעו מדינות ערב את ישראל בהתקפה כוללת, בשל תפיסה שבכירי אמ"ן התעקשו לאחוז בה אחרי מלחמת ששת הימים ועד לרגע שנשמעו הצופרים בתל־אביב. התפיסה התבססה על שתי הנחות יסוד עיקריות: מצרים לא תתקוף את ישראל אלא אם תהיה בידיה עליונות אווירית המתבססת על נשק ותחמושת סובייטיים, הכוללים טילי סקאד לטווח בינוני, וכמה טייסות קרב מתקדמים מתוצרת מיג שיאפשרו לה לתקוף את עומקה של ישראל; ושסוריה לא תתקוף לבדה את ישראל אלא תצטרף למצרים.
הנחת היסוד שמצרים לא תתקוף התבססה על התגברות המתיחות בינה ובין הממשל הסובייטי במלחמת ההתשה ואחריה, בראשית שנות השבעים. הסובייטים אומנם התערבו במלחמה, אך החליטו לצמצם את מעורבותם בשל האבדות הכבדות שספגו מטוסיהם והסוללות נגד מטוסים שהציבו לאורך התעלה.
הגדיש את הסאה מבחינת המצרים הסירוב הסובייטי לספק טילי סקאד ומטוסי קרב שיוכלו לפגוע בעומק מדינת ישראל מחשש להסתבכות עם ארה"ב. בתגובה החליט אנואר סאדאת ביולי 1972 להעניש את פטרונו המדיני, ולבטל את אישור נוכחותם של היועצים הסובייטים במצרים. מסמכי המודיעין שהגיעו אז לידי אמ"ן, היישר משולחן הדיונים של הצמרת המצרית, העידו כי המצרים לא היו משוכנעים בשלב זה שיש בידיהם עליונות אווירית. הנתונים הללו תרמו לחיזוק הקונספציה.
ב־24 באוקטובר 1972 כינס סאדאת את המועצה העליונה של הצבא המצרי לישיבה מיוחדת, וסקר את חומרת המצב הכללי ואת התלות המצרית בנשק הסובייטי. הוא הציג בפני צמרת הקצונה את המחלוקות עם הסובייטים ואת טענותיו כלפיהם, שלפיהן הם מותירים את מצרים בנחיתות מול ישראל. סאדאת ביקש מהסובייטים לספק למצרים את צרכיה הצבאיים בתקופה שנחשבה רגישה מדינית בין המעצמות – כחמישה חודשים לפני הבחירות באמריקה. לסובייטים זה פחות התאים.
נסער ומתוח מנחיתותה המדינית של ארצו, המשיך סאדאת ושָׁטַח בפני קציניו את משנתו הצבאית למלחמה הבאה בישראל, למרות הסירוב הסובייטי לספק טילים ומטוסים. בשלב מסוים פסק בנחישות: "נתמרן (נילחם) כמה שנוכל עם מה שיש לנו". במילותיו של וינטר: "ננצח עם הרוח".
קצינים בכירים שערערו על דברי סאדאת ופקפקו במוכנות הצבא עוררו את חמתו, ועל כן הוא הדיח ארבעה מהם. אך סאדאת הדיח קודם כול את תפיסת התלות שקשרה בין הניצחון המצרי לנשק הסובייטי, והמיר אותה בתפיסת תלות חדשה בין הרוח למלחמה. פסיקתו שמטה את הקרקע מתחת לתפיסה המצרית־ישראלית, והוא הורה להכין מיד מלחמה בלי להמתין לתחמושת נוספת. ישראל קיבלה את המידע, אך ביכרה להמשיך לאחוז בחשיבתה הקודמת – והשאר היסטוריה.
יותר מחמישים שנה מפרידות בין שתי "קונספציות התלות" – המצרית־סובייטית והישראלית־אמריקנית – ובין שני הגנרלים. שניהם ניצבים משני צידי המתרס של ההיסטוריה, אך ניחנו בעמדה הנפשית שהיא תנאי לניצחון: תודעת הרוח.
כמו במלחמת יום הכיפורים כך גם היום, לאויבינו המרים היום יש תודעת רוח. זאת אומנם רוח רעה, אך אסור לזלזל בה. הנחת היסוד של וינטר אומרת למדינאים ולמצביאים שלנו שכדי לנצח אותם בשדה הקרב, בשדה המדיני־רעיוני, דרושה לנו ־עוד יותר מתחמושת אמריקנית ולגיטימציה בינלאומית – תחמושת רוח הניצחון היהודית.
