פרשתי מקבוצת הוואטסאפ של העיתונאים הדתיים "שובי נפשי" לפני עשרה ימים. זו לא הייתה החלטה קלה. מזה כמה שנים הקבוצה הפכה להיות קבוצת הוואטסאפ העיקרית אצלי שאינה קשורה למשפחתי. כתיבה היא מקצוע הכרוך בבדידות רבה, וכל כותב זקוק גם לקבוצת התייחסות אנושית ממשית. ב"שובי" מצאתי קבוצה שהביוגרפיות של אנשיה והנושאים שמעסיקים אותם קרובים לשלי, ולכן החיבור היה טבעי. יתרה מכך, כמי שמאמין שלציונות הדתית יש תפקיד מפתח בחברה הישראלית, היה לי חשוב לנסות להשפיע בקבוצה כזאת על השיח ועל תפיסת העולם של רבים ממעצבי דעת הקהל במגזר.
אבל לא עוד. יותר ויותר הרגשתי בתקופה האחרונה שדבריי מתנפצים על קירות אטומים. זה לא נכון ביחס לכלל חברי הקבוצה. אבל אצל רבים מהם, במיוחד בקרב הדור הצעיר, הרגשתי שאני משוחח עם בוט אנושי. לכאורה הם אנשים בשר ודם, ואפילו נפגשנו פה ושם, אבל תגובותיהם אוטומטיות כמו בוט.
זה בלט בעיקר כשכל טענה רצינית נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו נענתה באחת משתי התגובות הבאות: "אבל נפתלי בנט בגד בבוחריו הרבה יותר" או "יכול להיות שביבי נורא, אבל יש היום מישהו יותר טוב ממנו?"
לא הייתי מטריח אתכם בנפתולי יחסיי עם קבוצת הוואטסאפ אלמלא היו התגובות הללו אופייניות כל כך לימין כיום. למשל, העיתונאי והחוקר ד"ר אבישי בן־חיים, איש מתוק ויקר באופן אישי, הדף בשבוע שעבר בריאיון בידיעות אחרונות כל שאלה שהעלתה טענה רצינית ביחס להתנהלות ראש הממשלה. תשובותיו הוציאו את הטיעון מחוץ להקשרו, באופן שהיה ברור שמבחינתו שום טענה, טובה ככל שתהיה, לא תסכל את הערצתו לנתניהו. בדיוק כמו שאמר בשעתו דונלד טראמפ: "אני יודע שגם אם אירה באנשים בשדרה החמישית בניו־יורק תמשיכו לתמוך בי".
זה בלט עוד לפני הקמת הממשלה הנוכחית, כששאיפתם הפוליטית הגדולה של חלק גדול מאנשי הימין הייתה הקמת ממשלת ימין, ולא חשוב מה תפיסת עולמה ומעשיה. הם התלהבו מהקמת הממשלה הנוכחית כ"ממשלת ימין על מלא", למרות שכבר בהסכם הקואליציוני שלה הופיעו כל האפליות הבלתי נסבלות לטובת החרדים, כולל חקיקת חוק גיוס מפלה. כל הבעת דעה סוטה מן התלם הקואליציוני מותקפת בטענה ש"אתה מסכן את קיומה של ממשלת הימין" – כלומר, שחשיבותה של זו קודמת לכל דבקות ברעיון.
זה גם מה שמאפשר לנתניהו זה שנות דור לקדם עמדות שרחוקות מאוד מעמדות ימין – עסקת שליט, הקפאת בנייה ביהודה ושומרון, הססנות ביטחונית ועוד – ולהישאר המנהיג הבלתי מעורער של הימין. מבחינת מעריציו, די שיתקוף בדבריו את השמאל כדי להיחשב מנהיג הימין. בהקשר הזה, גאוותם של אנשי הליכוד על כך שב־76 שנות המדינה עמדו בראש המפלגה רק ארבעה מנהיגים (מנחם בגין, יצחק שמיר, אריאל שרון ונתניהו) היא דווקא עדות למצב בעייתי של תנועה שמעריצה ומשמרת את מנהיגיה, בלי קשר לדמותם האנושית או לתפיסת עולמם.
כשדוד בן־גוריון כבש את הנהגת התנועה הציונית 15 שנה לפני שנהיה ראש ממשלה, הוא טבע כבר אז את הסיסמה: ממעמד לעם. רוצה לומר, תפקידה של מפא"י לדאוג לא למעמד הפועלים בלבד, אלא לעם היהודי כולו. ברוב צעדיו אכן עמד בן־גוריון במשימה. הוא פירק את החינוך המגזרי של זרם העובדים למגינת ליבם של רבים מחבריו, ופירק את כל המחתרות שקדמו להקמת המדינה – לא רק אצ"ל הלח"י, אלא גם את ההגנה ופלמ"ח. כשהציבור הדתי התלונן על התנכלות לאנשיו במחנות העולים, בן־גוריון הקים את ועדת החקירה הממלכתית הראשונה, שאכן מצאה צדק בטענות והדברים תוקנו.
לשמאל יש אחריות קודמת ועודפת על זו של הימין בטיפוח שיח השנאה המגזרי, כולל בהתנכלות פלוגות הפועל לאנשי הימין בראשית המדינה, גינוי בגין כפשיסט מסוכן כשרק עלה לשלטון, השנאה הממושכת לציונות הדתית בשל מפעל ההתנחלות. השמאל הרוויח ביושר את העוינות כלפיו.
אולם שימור השנאה בין המחנות מסכן את עצם הקיום הישראלי. האביב הערבי התאפיין בפירוק מדינות לאום למרכיביהן השבטיים. יש חשש כבד שבמובן הזה, ישראל הולכת ומשתלבת במזרח התיכון.
