"חקיקה בהסכמה רחבה" הפכה למעין נוסחת קסם שמרחפת בימים האחרונים מעל כל דיון בסוגיית גיוס החרדים לצה"ל. לכאורה הרעיון נכון ויפה, ויש הרבה סיבות טובות לאמץ אותו. הסוגיה נפיצה, היא קורעת את החברה הישראלית מבפנים, ובהנחה שאין מתווה לגיוס חרדים שייצור שוויון ממשי בנטל מחיר הדמים שגובה המלחמה – כל חוק יעורר זעם מוצדק בקרב המשרתים. לכן כדי להעניק לחוק מידה של לגיטימציה ציבורית דרושה הסכמה רחבה.
המילואימניקים שמשרתים בפועל כבר חודשים רבים, ועוד צפויים לשרת חודשים רבים, יצליחו לקבל בהבנה רבה יותר חוק שזכה לתמיכת 85 חברי כנסת מאשר חוק שחוקק בתמיכת 64 מנציגי הבית. כך גם בני הזוג שלהם, הוריהם והציבור המשרת בכללותו.
טעם טוב נוסף לתמיכה ב"חקיקה בהסכמה רחבה" מגיע מהזווית המשפטית. כל חוק שיבקש להסדיר את גיוס בני החברה החרדית יאפשר לפחות לחלק מתלמידי הישיבות לדחות את גיוסם לצה"ל עד לגיל שבו הצבא יוותר על שירותם – כלומר, בפועל יעניק להם פטור משירות צבאי. המשמעות המשפטית הפשוטה של המצב הזה היא פגיעה בשוויון, ולכן חזקה על העותרים הסדרתיים שלא יזנחו את מלאכתם, ויעתרו לבג"ץ בטענה שזהו עוד חוק מפלה בשרשרת של חוקים מפלים בתחום.
לא כל פגיעה בשוויון מביאה לפסילה של חוק. אך כדי שבית המשפט העליון ייתן לחוק סיכוי ולא יפסול אותו מיד בלידתו, עליו להשתכנע שזהו הסדר שלכל הפחות מצמצם אי שוויון. חוק שכל מטרתו תהיה לאפשר למגזר החרדי משיכת זמן בכסות של גיוס מדומה ייפסל מיד. הסכמה רחבה, שמשמעותה תמיכה בחוק גם מצד סיעות שנשאו את דגל השוויון בנטל על ראש שמחתן, עשויה לתת מעין תעודת הכשר לחוק, שתעניק לשופטי בג"ץ לגיטימציה לא לפסול אותו. אל ייקל הדבר בעיניכם. הרף שהציב בית המשפט העליון בפסקי הדין הקודמים שלו בנושא גבוה למדי: ברירת המחדל היא פסילה של כל הסדר שאינו מוביל באופן ברור לגיוס כל בני המגזר החרדי.
ועל אף כל זאת, חקיקה בהסכמה רחבה היא שאיפה שאינה ניתנת ליישום בעת הזאת. צריך להכיר בכך. שאלת גיוס החרדים היא פצע מדמם בלב החברה הישראלית. כמה ממשלות נפלו על הנושא הזה ממש, במישרין או בעקיפין. עם התגבשותה של קואליציית ה־64 הנוכחית של בנימין נתניהו חשבו החרדים שהפעם הפוליטיקה ניצבת לצידם, והמשוכה היחידה שתקשה על המשך הפטור היא זו המשפטית. לכן גם הם העדיפו לקדם תחילה את הרפורמה המשפטית, ורק לאחר פירוק המכשול המשפטי באמצעות פסקת התגברות או כל פתרון אחר ביקשו להעביר חוק גיוס חדש. אך המלחמה טרפה את הקלפים והפכה את סוגיית גיוס החרדים לנפיצה מאוד גם בקואליציה הנוכחית.
באופוזיציה מבינים היטב את המצב, ואף שמחים בו. שם יודעים שאם יש מה שיפרק את הקואליציה הזאת ויוביל לבחירות בטווח הזמן הנראה לעין – זהו הנושא. ממילא, כמו כל אופוזיציה נורמלית, אין סיכוי שהם יעניקו במו ידיהם לקואליציה את המפתח להישרדותה. גם אם יהיו בתוך האופוזיציה מי שמוכנים ליצור מראית עין של מגעים ענייניים על ניסוח החוק, ברגע האמת הידברות כזאת לא תניב הסכמות. לא יהיה זה משום שהאופוזיציה איננה עניינית, או כי היא שונאת את ראש הממשלה באופן יוצא דופן – אף שהאיבה לנתניהו אכן חרגה מזמן מגבולות הסביר בחברה מתוקנת – אלא פשוט משום שהיא אופוזיציה. ממילא, מי שמדבר על חקיקה בהסכמה רחבה מבקש אחת משתיים: או שהוא מקווה לשווא שהאופוזיציה תחדל לנהוג כאופוזיציה, או שהוא מבקש להכשיל את החקיקה מבלי לומר זאת בפירוש.
לכן מי שמעוניין בחקיקה שתגדיל את מספר החרדים המשרתים ותפחית את הנטל על חיילי הסדיר והמילואים חייב להתעשת. במקום להתרכז בהליך העברת החוק יש לחזור למהות. כרגע חשוב לחוקק חוק שיאפשר לצה"ל לגייס כמה שיותר מבני המגזר החרדי, מבלי לייצר תגובת נגד שתוביל להסתגרות והתנגדות. המשימה אינה קלה, משום שהמערכת התרגלה לדבר בשקרים מוסכמים – לספר על "תהליכים שקטים" בשעה שהמציאות שונה, ולעיתים הפוכה. במקום להקדיש אנרגיות לשיח עקר עם האופוזיציה, יש לגבש מתווה אמיתי שיחבר בין צורכי צה"ל לנוכח המלחמה ובין רוח ההתנדבות והערבות היהודית שקיימת במגזר החרדי. משמעות הדבר היא יש לבנות חוק שיש בו גם גזרים למתגייסים, ולא פחות חשוב מכך מקלות למי שלא הבין שהעולם השתנה ב־7 באוקטובר. אם החרדים יבינו שאין מנוס משינוי – מוטב. אם לא, ממילא אין חוק ואין קואליציה, והמגזר החרדי ייאלץ להתמודד עם הוראות בג"ץ בסוגיה.
