הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי ביום רביעי בבוקר מברלין להמבורג הוא לקנות דגל של צ׳כיה. בערב התמודדה צ׳כיה עם טורקיה והחלטנו שארדואן לא יצא שמח מהמפגש הזה. במהלך היום תרגלנו ללא הרף את קריאות העידוד של הצ׳כים החביבים (צ׳ה שי, צ׳אק צ׳אק צ׳אק) ובערב הגענו לפולקספארקשטדיון חדורי רוח קרב. היידה צ׳כיה.
יורו 2024 הוא מופע של כדורגל מצוין, אבל בעיקר מופע של לאומיות צרופה שסחף גם אותנו, בקטע האנטי־טורקי. ההזדהות של האוהדים עם הנבחרות שלהם כאן הדהימה אותי בכל פעם מחדש, ואולי יש לה סיבות עמוקות שראויות למחקר סוציולוגי. אחרי כל כך הרבה שנים במשחקי כדורגל וכדורסל בארץ ובעולם אתה רגיל לטירוף של האוהדים אחר הקבוצות שלהם. אנשים מסוגלים להיכנס לדיכאון קליני אם ליברפול, דורטמונד או בית״ר ירושלים מפסידים גביע במשחק גמר.
ביורו ראיתי למשל את אוהדי אוסטריה, מדינה שלווה ונטולת בעיות, עם כמעט אפס אלימות, צועקים את הנשמה כשהקבוצה שלהם עולה למגרש. את ההמנון שלהם הם שרו בדמעות. קרוב ל־40 אלף אוסטרים תפסו את מחצית המקומות באצטדיון האולימפי הידוע לשמצה של ברלין, מחובקים ונרגשים על סף אובדן עשתונות.
זה היה מחזה בלתי נשכח. כל כך קינאתי בהם, וגם בהולנדים ששיחקו מולם והפסידו 3:2 במשחק אדיר. תיארתי לעצמי את נבחרת ישראל עולה לאצטדיון בגרמניה למשחק יורו, דווקא בימים הקשים האלה מול רבבות אוהדים שהיו מוצאים כל דרך להיכנס למשחק ולשיר את התקווה. על רגעים של אחדות אמוציונלית כזו אפשר רק לחלום.
צריך גם לזכור: הקהל הוא סוד ההצלחה בכל משחק חשוב בעולם. קבוצה לא יכולה לנצח ברמות האלה בלי קיר של אוהדים שדוחפים מאחור. אוסטריה התייצבה בראש בית ד׳ ביורו, לפני צרפת והולנד ונגד כל הסיכויים, כי הקהל שלה הפתיע אפילו אותה והטיס את השחקנים לעבר השער בכל פעם מחדש. בסוף המשחק הם התפוצצו משמחה ביחד עם הצבא האדום שלהם. אף אחד מהם לא חשב אז לעזוב את האצטדיון.
ההתעלות הלאומית ביורו לא באה על חשבון היריב. אין כמעט אירועי אלימות בגרמניה בין אוהדי הנבחרות, ועשרות אלפי השוטרים נשארו חסרי מעש. כולם רוחשים כבוד זה לזה ולא פורקים תסכולים, גם אחרי עשרות אלפי גלונים של בירה שנשפכת כאן. לפני המשחק של קרואטיה ואיטליה בלייפציג פגשתי זוג מאוסטרליה. הבחור לבש את מדי קרואטיה והבחורה נופפה בדגל האיטלקי. הוריהם, קרואטי ואיטלקייה, היגרו לסידני. האיחוד המשפחתי לא חיפה על היריבות הלאומית החביבה הזו.
אגב, במשחק הנפלא הזה קרואטיה הובילה 1:0. את השער הבקיע לוקה מודריץ׳, כדורגלן בריאל מדריד, שחקן־על, לדעתי הטוב בעולם בעמדה שלו בימיו הגדולים. היום מודריץ׳ בן 39, קצת מעבר לשיא, אבל כאשר נקבעה בעיטת עונשין מ־11 מטר לטובת קרואטיה, היה ברור שמודריץ׳ ילך לבעוט. מודריץ׳ החמיץ את הפנדל והקהל הקרואטי התייפח מצער. אבל שחקנים גדולים לא מתים מבושה אחרי פספוס כזה אלא רק מתגברים ומחכים להזדמנות הבאה, שהגיעה שתי דקות אחר כך. מודריץ׳ הסתער אז על כדור חוזר מהשער והבקיע. זה לא עזר לקרואטיה אבל זה עזר למודריץ׳ להוכיח כמה ענק הוא.
בכלל, משחקי היורו כאן הם התקפיים, וזה מה שהקהל רוצה ואוהב. משחק ללא שערים פירושו סיוט אחד גדול, ועד היום לא הסתיים כאן שום משחק בתוצאה מאופסת, תודה לא־ל. זה לא היה כך בעבר. ביולי 2004 נבחרת יוון ניצחה בגביע היורו אחרי ששלחה את כל שחקני היריבות שלה לבתי חולים. זה היה כדורגל כסאחיסטי, מדכא ומשמים, שעבר מן העולם, ונקווה שלא יחזור.
לא הרבה ישראלים הגיעו ליורו, מתוקף הנסיבות. גם דגלי ישראל שנהגנו לראות מתנופפים בכל משחק אפשרי בעולם לא נראו הפעם. ובכל זאת, התגובה שקיבלנו כאן כישראלים לא הייתה שלילית, להפתעתי ולמרות ההפחדות והחששות המוקדמים. אוהדים הולנדים, אוסטרים, איטלקים וצ׳כים קיבלו אותנו בכיף. לא גילויי עוינות ולא בטיח. אולי התחילו לעשות שם את ההבחנות הנכונות, מי יודע?
בחזרה לצ׳כיה נגד טורקיה. המזימה שלנו להשבית שמחה מארדואן לא צלחה, למרות שלא נשאר לנו גרון. טורקיה ניצחה 2:1 ועלתה לשמינית הגמר נגד מיודעתנו אוסטריה. זה קרה בגלל אחד החוקים הכי מטופשים של הכדורגל. במחצית הראשונה הרחיק השופט את תומאש כורי, שחקנה של צ׳כיה, בגלל שני כרטיסים צהובים. הרגע הזה גזר ניצחון לטורקיה.
הרחקה של שחקן באמצע משחק היא אידיוטית. השופט המרחיק משנה את מהלכי המשחק, קובע את התוצאה בדרך כלל, פוגע בקהל שבא לראות פייר פייט, ומעניש קבוצה שלמה ולא את השחקן הסורר. ההצעה שלי: שחקן שספג אדום יורחק לשלושה או ארבעה המשחקים הבאים. כך לא נהרוס את הכדורגל, ואפילו שחקנים קשוחים במיוחד ייזהרו כפליים, תאמינו לי.
