שבוע הספר השנה עמד בסימן היום האפל ההוא בחודש אוקטובר. מה הפלא? הלא כל חיינו עומדים כבר כמעט תשעה חודשים בסימן הבוקר ההוא והערב שנמשך ממנו.
המחשבה הזאת עולה מאליה מהנתונים שמסרה הספרייה הלאומית בירושלים. בחודשים שחלפו יצאו עשרות ספרים על 7 באוקטובר, ועד סוף השנה יימנו יותר ממאה ספרים. הוצאות ספרים פנו לכל מאן דבעי בבקשה להשתתף בכתיבת "ספר 7 באוקטובר" שלהן, כי לא ייתכן שהוצאה תגיע לשבוע המכירות הגדול של הספרות העברית בלי שבאמתחתה ספר אחד לפחות על היממה ההיא.
ההנחה הזאת התבררה כנכונה והספרים ודאי נמכרו למכביר. יש מן החיוב בנהירה הזאת אל ספרי 7 באוקטובר: זהו סימן לכך שעודנו תרבות שמבקשת לתרגם את משבריה וגליה למילים ולא רק לאמל"ח. מאידך יש בה גם סכנה תרבותית לא מבוטלת, באי־היכולת לפרש את עצמך מחוץ לגבולותיו של העיתון. ספרים רבים כל כך שנכתבו בחיפזון רב כל כך הם למעשה המשכו הטבעי של העיתון. לראיה, רק מיעוטם נכתבו בידי מי שרואים בעצמם אנשי ספרות מלכתחילה. לא לשווא התקשורת הישראלית, שגם כך עיסוקה בספרות מצומצם, הפכה את הספרים הללו להזדמנות פז לפרוע את חוב שבוע הספר ובכל זאת להוסיף ולשהות בתוך אולפני החדשות. העמדת הכתיבה הנמהרת למדי והמפורשת למדי שנולדה בעקבות 7 האוקטובר במרכז עולם הספרות העברי היא סמל לתהליך ההיבלעות של הישראליות במלל החדשות המוכר. והלוא חברים וידידים שהיו ושעודם בעזה סיפרו לי פעם אחר פעם על מאבקם להזכיר לעצמם שאינם חיילים אוטומטיים ותו לא, על ידי ספרות יפה שנכתבה הרחק בזמן ובמרחב מישראל 2024.
כדי לקרוא דברים הנוגעים ל־7 באוקטובר אין צורך לחפש דוכן מלא ספרים חדשים. מוטב ללכת לכל מדף שמצויים בו הספרים הגדולים של הספרות האנושית והעברית, שהרי עולמנו הוכתם בכידונים מדממים מראשיתו ושמיו נתפייחו באבק שרפה מהמאה ה־10. יצירה גדולה העוסקת במצבו של האנושי נוגעת כמעט תמיד באופן ישיר מאוד ב־7 באוקטובר שלנו. קראתי ברדיו השבוע את פנחס שדה על "המוות רוכב על סוס בשמיים" ובידו "חרב על דמשק ועל רבת־עמון, חרב על ירושלים, חרב על התם והחכם". הרי זה ממש כאילו נכתבו הדברים עתה. גם כשקראתי את לאה גודלברג המתארת את "השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם" חשתי שהיא נוגעת בדבר עצמו, דווקא מפני שהרשתה לעצמה ריחוק פיוטי, מרחב נשימה.
אולי זה המקום לצטט בו את דברי המשורר הבריטי סטיבן ספנדר בימי מלחמת העולם השנייה. ספנדר קיבל בימים ההם הצעה לכתוב טקסטים של תעמולה לעידוד המאמץ המלחמתי, והשיב שראוי היה שממשלה תפנה למשורר ותגיד לו: "סע לך לחודש ימים למקום אשר תיסע וכתוב משהו הראוי לשמו כדי שנדע שיש לנו עדיין משוררים". איני יודע אם אני מסכים לגמרי עם ספנדר, וייתכן שלעיתים אנו זקוקים לרתימת כישרון הכתיבה של המשורר לתעמולה (חיים גורי הוא שכתב את פקודת היום של מלחמת יום כיפור), ועדיין חשוב כל כך לזכור ולהזכיר "שיש לנו עדיין משוררים".
וזה המקום לבכות את ההיעדרות המוחלטת של הספרות וההגות מחזית האולפנים הבלתי נגמרים על המלחמה. בעבר הלא רחוק, היה השיח הישראלי מורכב לא רק מפוליטיקאים, אנשי יחסי ציבור וגנרלים, אלא גם מאנשי הגות ומילים: למרכזה של השיחה על הסכמי אוסלו היו פוסעים יוסף בן־שלמה מזה וירמיהו יובל מזה, וגם דליה רביקוביץ', ישעיהו ליבוביץ או יהודה עמיחי הוזמנו בקביעות לאולפנים – וזה רק קמצוץ מן השמות שיכולתי למנות. איני בא לומר שדעתם בהכרח טובה מזו של כל אחד אחר, אבל עצם נוכחותם במרחב האקטואליה, ולא רק במוסף הספרותי או בכתב העת האקדמי, הייתה קריאת כיוון לאופי הדיון הציבורי שברצוננו לנהל, ובמילים אחרות: קריאת כיוון לספר העברי שברצוננו לכתוב לשבוע הספר.
