מפלגת הימין החדשה נדגמת כעת בסקרים כמפלגה מרובעת: אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, יוסי כהן וגדעון סער. למעשה, הדרבי הפנימי הוא בין שניים: בנט, שפותח פער חסר תקדים על בנימין נתניהו בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה, וליברמן, שמטפס בעקביות בעמודת המנדטים. לראשון אין קרקע יציבה, לאחרון תקרת זכוכית עבה. יחד יוכלו אולי להקים מפלגה שלא תתרסק במבחן הקלפי ביום רע, וביום מוצלח תוכל להמריא גם לכיבוש ראשות הממשלה.
על שני המועמדים האחרים לאיחוד עבר שבוע סבוך יותר. כהן, שיציאתו מהצללים שחקה את מעמדו הציבורי, חטף השבוע שריטה נוספת בדמות מכתב האזהרה בפרשת הצוללות. הוא כבר הבהיר בעבר שלא יתעקש על מקום ראשון במפלגה, אך בחיבור המדובר ספק אם גם המקום השלישי יישמר לו, דווקא בגלל היתרון הייחודי לו: לפי חלק מהסקרים, כהן הוא היחיד שמקלף כמה מנדטים מהבייס העמוק של נתניהו. לכן, אולי, מלכתחילה משתלם לרביעייה שירוץ דווקא בנפרד.
סער, שלא עובר לבד את אחוז החסימה, זקוק לחיבור יותר מהאחרים. זה הרגע שלו לממש את כוחו המוגבל על ידי שדרוג של ליברמן או בנט בדרבי הפנימי ביניהם: מי שיצליח לאחד מאחוריו תומכים רבים יותר יגיע מעמדת יתרון לדרוש את ראשות המפלגה. בבורסת השמות יש עוד כמה מועמדים עם משקל דומה, כמו דדי שמחי או יועז הנדל עם מפלגת המילואימניקים שלו.
במערכת הפוליטית יש לא מעט שחושדים שסער עוד עשוי לחבור לנתניהו תמורת תיק הביטחון. הוא עצמו סירב לשלול תרחיש כזה, והשבוע גם הוצגה נגדו ראיה מרשיעה, לכאורה: חברי סיעת תקווה חדשה נמנעו בהצבעה על הארכת שירות המילואים, בניגוד לקו האופוזיציוני. אם היו מצביעים נגד, החוק היה נופל.
אך הראיה הזאת מלמדת על ענייניות ולא על שום דבר אחר. הצבא מתחנן להארכה של שלושה חודשים של שירות המילואים כדי לנהל את המלחמה. צודקת האופוזיציה שמי שמצביע על הכבדת הנטל לא יכול להצביע בעד פטור לחרדים, אבל דווקא לה השאלה המוסרית פתורה. ההיגיון שתומך בגיוס החרדים, שיקלו את הנטל בטווח הארוך, הוא זה שמורה על תמיכה בצורכי צה"ל בטווח המיידי. הצבעה נגד בקשת הצבא דומה מאוד לאירוע משלהי הממשלה הקודמת, כשהאופוזיציה הימנית דאז הצביעה נגד תקנות יו"ש. זה היה מגונה אז, ושגוי מאוד כעת. זה הרגע שבו האופוזיציה לממשלה הופכת לאופוזיציה למדינה. זה גם היה הרגע שבו הודיע סער לבנט שממשלת השינוי לא תוכל להתקיים.
ואולי אופוזיציה? הרעיון מתבשל בינתיים מאחורי הקלעים, אבל יותר ויותר בכירים – בעיקר ביהדות התורה, אבל גם בש"ס – מהרהרים במסקנה האפשרית מהקדנציה האסונית ביותר שהייתה למפלגות החרדיות אי פעם. מצבם המשפטי של תלמידי הישיבות הוא הגרוע בכל הזמנים, וצווי גיוס כבר עושים את דרכם לאלפים מהם. התקציבים נעצרים בחדות דווקא במשמרת שלהם, וזקני הרבנים נאלצים לכתת את רגליהם במסע שנור בארה"ב. ההסכמים הקואליציוניים החזיריים, שהפליגו עד מימון גניזה וחשמל כשר בשבת, נראים פתאום כמו מערכון בלהות. הם התעסקו במותרות, אבל הפקירו את הבסיס של העולם החרדי. ממשלת החלומות, ימין מלא־מלא, התגלתה כתאונה מובנית: ככל שראשי המפלגות החרדיות דיברו יותר, הם עשו פחות. ובכל זאת, אין להם חלופה. בשמאל היו מוכנים בעבר לחבוש שטריימל בשביל ה"שלום" או לוותר על גיוס חרדים בשביל חילופי שלטון, אך לא עוד. המלחמה לא תאפשר למנהיג במרכז־שמאל למכור לחרדים פטור מגיוס תמורת תמיכה קואליציונית. בג"ץ לא ייתן, וגם הציבור לא. בני גנץ, שדיבר בעבר על דף ריק עם חתימה למטה, הודיע השבוע שהוא מושך את ההצעה.
דווקא התובנה שאין חלופה משאירה בינתיים את המפלגות החרדיות צמודות לנתניהו. בטווח הארוך אולי יתברר שיעיל יותר לעבוד מבחוץ. אם רק הימין יכול לעשות שלום והשמאל מלחמה, אולי רק ממשלה בלי חרדים תדע לדאוג למגזר – לא לכיבודים, לפינוקים ולג'ובים מוגזמים, אלא לצורכי היומיום, בלי למשוך אש ובלי שנאה. בממשלת בנט־לפיד, לדוגמה, אחרי כל זעקות השבר, היו בסך הכול שתי "גזירות" לבטל: מיסי השתייה המתוקה והחד־פעמי. ליברמן ניסה לקצץ גם את סבסוד מעונות היום אך נבלם בבג"ץ, שדווקא עזר אז לחרדים. כל השאר נותר ללא פגע: קצבאות הישיבות לא השתנו, ואפילו חוק הגיוס שניסתה הממשלה ההיא להעביר הפך כעת למשאת נפשם. שום קריסטל מנטה בכוס פלסטיק לא ימתיק את מה שהם עוללו לעצמם.
האתגר של נתניהו הוא לעבור את יולי בשלום, תרתי משמע: בינו ובין עוד ארבעה חודשי הישרדות מפרידים ארבעת השבועות הראשונים של חודש יולי עד תום המושב, וגם יושב ראש ועדת חוץ וביטחון ח"כ יולי אדלשטיין. כשזה הודיע השבוע שיקדם חוק גיוס רק בהסכמה רחבה, זה היה תיאור מצב יותר מאשר איום. הרי גם לחוק שמונח על השולחן אין רוב בכנסת, אף לא בקואליציית ה־64. אין חוק שיכול לזכות גם בתמיכת החרדים וגם באצבעות האגף האידיאולוגי בליכוד. הפוליטיקאים בחדרי המשא ומתן משחקים ב"נדמה לי". מי שהקשיב לרבנים ידע שהם לא מסוגלים לתמוך בהסדר שיכלול מכסות גיוס. רבני ש"ס, אגב, נאלצים להיות חריפים יותר, כי הם יודעים שאם מדובר במכסות גיוס, ישתמשו בבני עדות המזרח כדי למלא את השורות בצבא, בזמן שהאליטה החרדית האשכנזית תמשיך לשכון בטח בישיבות.
בג"ץ לא הציב לכנסת דד־ליין לחקיקה. אם הממשלה לא מעוניינת היא יכולה פשוט לא לחוקק. אלא שלראשונה זה 25 שנה, הזמן עובד נגד החרדים ולא לטובתם. ככול שהשבועות ינקפו, המצוקה הכלכלית של הישיבות ושל האברכים תגבר. גם מספר צווי הגיוס והסיבוכים הפליליים הנלווים עימם יעלה. זה מצב היסטורי שלא היה כמוהו: לראשונה לצה"ל יש צורך בחרדים, סמכות לגייס אותם וכעת גם הוראה מפורשת מבג"ץ לעשות זאת. לכן החרדים, שלא מסוגלים להעביר חוק, זקוקים לו נואשות. החלל החקיקתי התפוצץ בפנים. אם הם יתבעו מנתניהו חקיקת בזק, זה עלול להיות סופה של הממשלה. כפיית החוק על הליכודניקים עלולה לייצר חיכוך גדול פי כמה מהחיכוך שיצר חוק הרבנים. לכן נתניהו מנסה לשדל אותם להמשיך בהכלה ולא "לתת פרס לבג"ץ".
מה שעשוי להעניק לחרדים קצת אוויר הוא מסע השנור של בכירי הרבנים שלהם באמריקה. אלא שהמהלך הזה, שנועד לפתור אילוץ טקטי, עשוי להפוך למפנה אסטרטגי. אחד ההבדלים הבולטים בין החרדיות הישראלית לאמריקנית הוא השאלה מאיפה הכסף. בישראל הוא מגיע מכיסו של משלם המיסים, אבל עובר דרך הפוליטיקאים. באמריקה הוא מגיע מכיסיהם של תורמים עשירים. לכן בזמן שאידיאולוגיה מפלגתית קובעת כאן את הטון ומעודדת בהתאם הקצנה, שם הגישה השלטת היא מעשיות של בעלי בתים. הם מממנים את החיים החרדיים בגלות אמריקה, אבל יש להם גם דרישות שמשפיעות על ניהול העסק.
נדיבי אמריקה פותחים את ליבם וכיסם מול זעקות ה"געוולד" של זקני הרבנים מארץ ישראל, אבל בעל המאה הוא גם בעל הדעה, וכבר זמן רב שיש להם מה לומר על הכיוון שהחרדיות הישראלית צועדת אליו. כמה מהתורמים הגדולים ביותר של הישיבות, שמשגרים את הכסף מעבר לים, מחזיקים גם מיזמים מקבילים של השכלה ומקצוע לחרדים שמעוניינים בכך. אם התרומות הללו יהפכו לקבועות, ייתכן שדווקא הם אלו שיסבירו לרבנים את הצורך לשקול את המודל מחדש. מציון תצא תורה, אבל אולי מאמריקה תצא גם עבודה.
