אחרי כל הדיבורים, הצעקות, טענות האמת והשווא, הפוליטיקה הקטנה והאידיאולוגיות הגדולות שעלו ועוד יעלו בוויכוח על גיוס החרדים, הבה נגדיר לעצמנו את החזון שלנו בסוגיה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. החזון הוא שעולם התורה החרדי יהיה שותף בהגנה על הארץ, הצליח למיין את תלמידיו כך שחלקם ישתלבו בחברה ובכלכלה ויתרמו לה בלי שהדבר יפגע בעוצמתם הרוחנית והתורנית, ואדרבה, יצליח לרפא חלק מהמחלות של החברה החרדית. אולי תופתעו, אך אני יכול לומר מתוך היכרות עמוקה עם העולם החרדי – עם כמה ממנהיגיו ועם סתם עמך – שזה החזון של רבים מהם.
כשהרצי הלוי אומר בעזה שצה"ל צריך את החרדים, הוא לא עושה פוליטיקה, אלא אם כן כל נושא הוא פוליטי. לכל שאלה בעולם עשויות להיות השלכות פוליטיות, אבל אם משום כך אי אפשר לדבר אמת או ערכים, נמנעת כל אפשרות לתיקון ולשינוי. אם יאיר לפיד יאמר שה' אחד, אנחנו לא נאמר שה' שניים כי לבטח מטרתו הייתה להפיל את ביבי. אנחנו בסוגיה ערכית וקיומית, ורק כך צריך לעסוק בה, והיא לא תשנה את טבעה גם אם חברי כנסת חרדים יהפכו אותה לפוליטית כדי לקדם את עמדתם. כך גם באשר לרוב השאלות שבחלל העולם. אם כשאתם מדברים ביושר ומדם ליבכם מישהו יאמר לכם שאתם פוליטיים, במומו הוא פוסל.
באופיי אני מאמין גדול בתהליכים. תמיד חשבתי שהשינוי בעולם החרדי יבוא לאט, ושצריך לתת לו זמן. אנשים אומרים היום: זה לא יקרה באבחת חרב, צריך זמן. זו טעות חמורה – החרב כבר הונפה. לא אנחנו הנפנו אותה, אלא חמאס וחיזבאללה. עם ישראל נמצא בסכנה קיומית. מי שעיניו בראשו מבין שיש לנו בעיה חמורה של כוח אדם, שפוגעת ביכולתנו להילחם. כבר כיום יש לנו בעיה חמורה במילואים, למרות הלב הענק של המילואימניקים. כי מאחורי הלב יש משפחה, אישה, ילדים, פרנסה – חיים. כל אלה יוצרים עומס לא אנושי, ודאי לאחר שיותר מ־10,000 חיילים נהרגו או נפצעו. לכן נחוצה פעולה חכמה ורגישה, ובייחוד מהירה.
כשבן־גוריון נענה לחזון אי"ש והסכים לפטור את בחורי הישיבות משירות, הייתה לנו בעיה ביטחונית גדולה וחברה חרדית קטנה. בעשרות השנים האחרונות, יש חברה חרדית גדולה, ובעיה ביטחונית קטנה (כך השלינו את עצמנו). מאז 7 באוקטובר יש לנו בעיה ביטחונית עצומה וחברה חרדית גדולה לא פחות. זה עידן אחר לגמרי. חייבים להתעלות לגודל השעה.
לא בכוח
אי אפשר לשנות אידיאולוגיה בכוח, בבוז, בזלזול או בשנאה. החרדים אלופים בגזרות שמד. תן להם אחת כזו, והיא תאחד את כולם ותעלה את עוצמת ההתנגדות לרמה שאי אפשר לעמוד מולה. אך יש הרבה מה לעשות.
ראשית, שיח מכבד ואוהב, עם דרישות ברורות וענייניות, לא אידיאולוגיות. ציונות או דיבורי גאולה לא יעזרו. הסברת המצב הכלכלי הקשה, החוסר בחיילים והמצוקה הקיומית – כן. אמירה שהחרדים הם אכזרים, רשעים או אדישים אינה נכונה ואינה יעילה. חרדים אינם מתגייסים כי סיפור המסגרת החברתי שלהם אינו מאפשר את זה.
שנית, יצירת מסלולים מתאימים לחרדים, בעבודה משותפת ומתוך הבנה עמוקה של הצרכים והערכים. צה"ל והחברה החילונית יצטרכו לשלם מחיר ערכי כדי שזה יקרה, וצריך לומר זאת בפה מלא. חייבים לקבוע סדרי עדיפויות גם בערכים. הצטרפות החרדים למאמץ המלחמה היא כעת צורך וערך ראשון במעלה. הצבא מוכן ללכת דרך ארוכה לשם כך, אבל המפתח מצוי אצל החברה החרדית עצמה. אמרו: "הננו", ואז תדרשו, תסמנו גבולות. אם יתגייסו עשרות אלפי חרדים (כעת יש 60 אלף רלוונטיים) המציאות הרוחנית תשתנה מיד.
כשכולם נצרכים למלחמה או להצלת נפשות כללית, כמו עכשיו – לא רק שאין פטור, אלא חובה גדולה ומצווה רבה לכל אחד לצאת למלחמה
שלישית, שינוי הסביבה הכלכלית. אמר לי בכיר חרדי אחד: אנחנו כמו ילדים קטנים. איפה יש עוד מקום בעולם שאנשים חיים כך, בלי אחריות אישית על מימון חייהם, על פרנסתם ועל עתידם? החברה החרדית חייבת להתבגר, לקבל אחריות, ועלינו להאמין בכוחה לעשות זאת. לי יש אמון גדול בעוצמות שלה, בזכות התורה, החסד, הקהילתיות, החוכמה.
אני מציע שבמקום לחוקק חוק גיוס או השתמטות – לחוקק את חוק יסוד לימוד התורה. בחוק ייקבע שבבסיס התקציב יובטח תקציב הישיבות באופן קבוע בסכום הגדול אי פעם – 2 מיליארד שקל. בלי טריקים ובלי שטיקים. האופוזיציה והקואליציה יביעו בכך את הכרתם במעמדו של לימוד התורה. התקציב יועבר לישיבות אם יעמדו בחובת השירות, לפי מדרגות שייקבעו בחוק. החל בתקצוב מלא למי שיבחרו במתכונת ההסדר או מתכונת דומה, דרך תקצוב חלקי למי שייבחרו לשלוח רק מחצית מתלמידיהם למסלול בסיסי, וכלה באפס תקצוב.
כל אדם בישראל – חרדי, ערבי או חילוני – יזכה בהטבות שמדיניות הרווחה מאפשרת, כגון הנחות בארנונה, קצבאות ילדים או תמיכה במעונות, בתנאי שיעמוד בחובת שירות בסיסית. עבור החרדים תוגדר החובה הבסיסית הזאת בהכשרה לרובאי 05 (חודשים מעטים) ושירות של חודש בשנה באחת מחופשות "בין הזמנים", שיצטבר במשך השנים לשירות מלא. ערבים ילכו לשירות לאומי. כך לא תיפגע תורתו של שום תלמיד ישיבה, עולם התורה יישמר, והבחירה במינונים תהיה באחריותם של מנהלי המוסדות וראשי הישיבות.
לפי מבחנים של רשות המיסים והביטוח הלאומי, 70 אחוזים מהציבור החרדי אחרי גיל 24 מועסקים בשכר. לכל אלה ברור שלא יכול להיות פטור גורף, בשום גיל. אלה הרוב. מה בנוגע לאחרים שלומדים באמת, עד מאה ועשרים? לחלק מהשיטות, תלמידי חכמים שתורתם אומנותם פטורים ממלחמת רשות, אך קשה מאוד להצדיק את העמדה הפוטרת אותם ממלחמת מצווה כשאין די חיילים והמצווה אינה יכולה להיעשות בידי אחרים.
כשכולם נצרכים למלחמה או להצלת נפשות כללית, כמו עכשיו, ועל כולנו חלה החובה הלאומית "לא תעמוד על דם רעך", לא רק שאין פטור, אלא חובה גדולה ומצווה רבה לכל אחד לצאת למלחמה. כשיש מחבלים מחוץ לבית, ומישהו אומר לחברו: "אני באמצע 'קצות החושן', צא אתה למות בקרב מול המחבלים", תורתו אינה תורה. תורת חיים מחייבת אחריות ומעשה.
לאמיתו של דבר, המציאות חמורה מהמשל. כשבחורי פוניבז' ומיר ממשיכים ללמוד, ישיבות ההסדר והישיבות הציוניות הגבוהות מתרוקנות. כשלושה רבעים מבחורי הישיבות הציוניות נמצאים במלחמה כבר כתשעה חודשים. אם לימוד תורה פוטר משירות, כל בחורי הישיבות היו צריכים להיות פטורים – ואז מדינת ישראל הייתה מתקיימת בנס, כי חיילים לא היו! אחיי ורעיי, אין עמדה יהודית כזאת. אין שיטה תורנית כזאת. לצערנו היה מצב כזה, על כורחנו, בגולה. ונס לא קרה לנו, אלא אויבינו כילו בנו, ורק נתקיים בנו "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", אבל עד כלותם – קרה הכול.
אני לא מאמין שיש חרדי הגון שחושב אחרת. הבעיה האמיתית של החרדים היא החשש מהתפרקותו של מבנה החברה הבנוי על השגחה חינוכית צמודה עד גיל מבוגר על ידי הישיבות ועל חומות גבוהות הבולמות את הרוחות החיצוניות. אם יהיה גיוס נרחב הוא אכן יפגע גם בישיבות וגם במבנה החברתי. החשש הזה אמיתי וצריך להקשיב לו ולהבטיח שהדבר לא יקרה.
אני חוזר לחזון, המעשי מאוד: אפשר להגיע למצב שבו תהליך ההשתלבות של עולם התורה בהגנת המדינה מחזק אותו, מאפשר לישיבות להתמקד בבחורים המצוינים ולצעירים החרדים לשלב תורה ופרנסה, ויוצר קיום תורני ואנושי אחראי ובוגר. חייב להיות שינוי. בשביל החברה החרדית. בשביל עם ישראל כולו.
