ישראל הזהירה במשך שנים מתסריט שבו איראן תחזיק כמות מספקת של אורניום מועשר לצורכי פצצת גרעין, ואז תפרוץ לפצצה הראשונה בעודה מנצלת מצב חריג בזירה הבינלאומית. השנים חלפו, איראן כבר מזמן נחשבת למדינת סף גרעינית, וכעת שילוב הנסיבות שבו ישראל שקועה עד צוואר במלחמה בחזיתות רבות בזמן שארה"ב נכנסת לישורת האחרונה של מערכת בחירות נשיאותית יכול להיות הזדמנות לפריצה איראנית.
החשש מדהירה של איראן ממדינת סף למדינה שמחזיקה בפצצה גרעינית היה אחד הנושאים שעלו בשיחות שקיים השבוע שר הביטחון יואב גלנט בוושינגטון. מטרתו הייתה לתקף את ההתחייבות ההיסטורית של ארה"ב ש"איראן לעולם לא תחזיק בפצצת גרעין", אבל מה שמעניין את האמריקנים הוא בעיקר העימות במערכת הבחירות בין ג'ו ביידן לדונלד טראמפ, שהיה אמור להתקיים לפנות בוקר.
גם אם איראן החליטה לבנות את פצצת הגרעין הראשונה שלה, היא לא תוכל לעשות זאת כל כך מהר – בטח לא עד לבחירות בנובמבר. כדי להעריך את הסכנה כעת, חשוב להבין שאיראן למדה את הלקחים של עיראק, לוב ובהמשך גם סוריה, ומפעילה את תוכנית הגרעין בכמה ערוצים מקבילים.
בערוץ אחד הקימה איראן כור לייצור חומר בקיע על בסיס פלוטוניום באראכ. על הפעלתו היא ויתרה די בקלות בהסכם הגרעין ב־2015, שהנשיא דונלד טראמפ פרש ממנו ב־2018 בעידוד ראש הממשלה בנימין נתניהו.
בערוץ העיקרי, האיראנים מתמקדים במסלול לייצור פצצה באמצעות העשרת אורניום בשני מתקני צנטריפוגות (סרכזות) תת־קרקעיים בנתנז ובפורדו. המתקנים סבלו מפעולות שיבוש רבות, בין השאר באמצעות מתקפת התולעת הממוחשבת סטקסנט, אבל כיום איראן מחזיקה בכמות גדולה די הצורך של אורניום המועשר לרמה של 60 אחוזים לצורך ייצור של חמש פצצות גרעין לפחות.
פעולות ההעשרה של איראן התחדשו בקצב גובר והולך מאז 2019, כשנה לאחר קריסת ההסכם, וכיום רק החלטה איראנית תכריע אם תעשיר את האורניום לרמה הנדרשת לפצצה – 90 אחוז בערך. הם יכולים להשלים את ההעשרה בתוך שבועות ספורים, לפי ההערכות, ודי לציין שמעולם לא הייתה מדינה שהעשירה אורניום לרמה של 60 אחוז בלי שתייצר לבסוף את הפצצה עצמה.
אבל כדי לייצר את הפצצה הראשונה זקוקה איראן גם לראש קרב ולנפץ, ועל כך אחראים מדענים שפועלים במקביל למתקני ההעשרה ומכונים "קבוצת הנשק". ראש הקבוצה הזאת, מוחסן פח'רי־זאדה, חוסל בנובמבר 2020, בפעולה שיוחסה למוסד הישראלי בתקשורת העולמית. אבל הידע שצבר פח'רי־זאדה נשמר באיראן ואף מתפתח.
בראייה לאחור, הייצור של ראש קרב גרעיני נעצר בידי איראן בזמן שארה"ב פלשה לעיראק ב־2004. כעת עיני כל סוכנויות הביון בעולם נשואות ל"קבוצת הנשק". האם היא עובדת על ראש הקרב? סוכנויות המודיעין של ישראל וארה"ב משתפות פעולה בצורה הדוקה בעניין הזה, יחד עם בעלות ברית נוספות, אבל עד כה לא ידוע על סימנים מוחשיים לכך שאיראן אכן מנצלת את המצב כדי לפרוץ קדימה גם בערוץ הזה.
אלא שהאיראנים הם אומני הסחת הדעת וההונאה. זו הסיבה לחשש הגדול מפני התפתחות שיכולה לשנות את מאזן הכוחות במזרח התיכון אחת ולתמיד.
על סף מלחמה בלבנון
הסוגיה האיראנית קשורה הדוקות גם למתיחות הגואה בלבנון, שהייתה אף היא במוקד השיחות של שר הביטחון בוושינגטון. מצד אחד, כל הסימנים מובילים למלחמה רבתי בין ישראל לחיזבאללה בקרוב. חודשי תחילת הקיץ הם בדיוק התקופה שבה פרצו מלחמת לבנון הראשונה והשנייה. כיום הצדדים עורכים הכנות ניכרות לעימות נרחב, כולל גיוס מילואים ליחידות הצפון בישראל, וארה"ב פרסמה אזהרת מסע חריגה לאזרחיה שמתכננים לבקר בלבנון. אבל לכל הצדדים יש גם הרבה מה להפסיד מהרס הדדי בשתי המדינות.
ככלל, גם ישראל וגם חיזבאללה לא מעוניינים במלחמה, אבל היא יכולה לפרוץ בקרוב בשל הערכת מצב שגויה של כל אחד הצדדים, שיחשוש מ"מכת פתיחה" של הצד השני. כמו כן, המלחמה עשויה להיפתח עקב חוסר היכולת של ישראל לייצב בדרכים אחרות את המצב בצפון כל עוד הלחימה ברצועת עזה נמשכת.
אין הערכה חד־משמעית בנוגע לשאלה אם איראן תתקוף ישירות את ישראל במקרה של מלחמה בלבנון, אולי באופן דומה לשיגור הטילים והכטב"מים לישראל באפריל. מצד אחד, איראן חצתה מחסום פסיכולוגי בהתקפה הזאת, וראשיה מרגישים שההרתעה הישראלית אינה כשהייתה. מצד שני, כניסה ישירה של איראן למלחמה עלולה לסכן את תוכנית הגרעין, המיזם החשוב ביותר מבחינתה כעת.
בינתיים צה"ל משלים את היערכותו למלחמה אפשרית בלבנון, בסיומו של השלב השני במלחמת עזה , הלכה למעשה. ההתפתחות הזאת תאפשר להפנות את עיקר תשומת הלב צפונה. בדרום לא נערכו טקסי סיום, כמובן. אך השלמת ההשתלטות על ציר פילדלפי, מכרם־שלום עד לים, וביסוס מסדרון נצרים בין נחל־עוז לים, הם קץ השלב הזה. כך גם השלמת החישוף, באופן כמעט מלא, של ה"פרימטר" לאורך כל גבול עזה, רצועה שרוחבה קילומטר והיא נמתחת לאורך כשישים קילומטרים.
מיזם הפרימטר הושלם בידי אוגדה 143, האחראית על ההגנה מסביב לרצועה. במקביל, אוגדות 162 ו־99 התבססו להיערכות ממושכת בשני הצירים בתוך הרצועה. בשלב הבא, מלבד החזקת צירי התנועה ברצועה ייערכו רק פשיטות נקודתיות מפתיעות, כמו הפעולות בשג'עייה ובזייתון שהחלו שלשום.
עוד כמה פרטים על הפרימטר: בשלב הזה צה"ל לא הקים בו מוצבים, והוא שולט בו על ידי כוחות ניידים, מארבים ואש מתוך שטח ישראל. השליטה של ישראל ברצועה הזאת, וגם בציר פילדלפי, תימשך כנראה זמן רב. קשה לראות את ישראל מוותרת על השטחים הללו אפילו במקרה שייחתם הסכם לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים.
מספר התקריות בפרימטר הוא אפסי. הפלסטינים לא מעזים להיכנס אליו. הלחימה מתנהלת בעיקר לאורך צירי נצרים ופילדלפי. בכלל, בחדר הלחימה של פיקוד הדרום עדיין מתקבלים דיווחים על קרבות רק מדי פעם, שכן באופן גורף חמאס כנראה החליט שלא יילחם "ראש בראש" מול צה"ל. גם הוא עבר לשלב הבא בלחימה שלו – גרילה. חמאס מפעיל חוליות של שניים־שלושה אנשים לכל היותר כדי לתקוף כוחות של צה"ל. למרבה הצער, לחמאס יש עדיין יכולות של פיקוד ושליטה שדרושות כדי להפעיל את החוליות האלה.
ברוב הקרבות הישירים ידו של חמאס על התחתונה. בסוף השבוע שעבר, למשל, חיסל צה"ל לא פחות מ־47 אנשי חמאס ביום אחד, אלא שבאותו היום גם פגע פגז מרגמה אחד בקבוצה של חיילי מילואים, הרג את הלוחמים עומר סמדג'ה וסעדיה דרעי, ופצע חיילים נוספים.
ההצלחה הזו של חמאס מיוחסת גם לחוסר מזל משווע: הלוחמים נכנסו לעמדה רק כמה שעות לפני מתקפת המרגמות, כך שחמאס לא היה יכול להיערך זמן רב למתקפה הזאת. הסיכוי של חמאס לפגוע בעזרת המרגמה הראשונה בדיוק בעמדה של צה"ל יכול להיחשב אפסי, אבל ככה זה במלחמות: גם למזל רע יש תפקיד.
בתמונה הרחבה, האירוע הקשה לא משנה את התחושה של המפקדים הבכירים בפיקוד הדרום ש"ניצחנו". לפי הלך הרוח הזה, חמאס ניגף בכל עימות ממשי שבו ניצב מול כוחות צה"ל. רוח חיילי הסדיר והמילואים נותרה בדרך כלל איתנה גם אחרי חודשי לחימה ממושכים. מספר סיפורי הגבורה עצום.
בפיקוד הדרום ערכו לאחרונה מחקר זריז שהשווה בין הישגי צה"ל בלחימה ברצועת עזה מול הישגי כוחות ארצות הברית וצבאות נוספים מול דאעש בעיר מוסול שבצפון עיראק. בהשוואה הזאת, הישגי צה"ל בכל הקשור להרג אנשי האויב לעומת היקף הפגיעה בכוחותינו הם חסרי תקדים בקנה מידה עולמי. זאת בייחוד אם מביאים בחשבון את הזמן הארוך שהיה לחמאס כדי להיערך למלחמה הזאת ואת הכמות האדירה של מנהרות תת־קרקעיות שמשרתות את לוחמיו.
מבחינת צה"ל זה הזמן להכריז "ניצחנו". באופן לא רשמי, מפקדים בצה"ל כבר משתפים את בני שיחם בתחושה הזאת.
