מנהג חדש בא למקומותינו. שופטי בית המשפט העליון שפורשים מכס השיפוט מעניקים ראיון פרישה נרחב למוסף "הארץ". הראשון לנהוג במנהג הנאה הנ"ל בשנים האחרונות היה השופט בדימוס מני מזוז, שבחודש דצמבר 2021 העניק ראיון פרישה נרחב לעיתונאי התחקירים גידי וייץ, ובסוף השבוע האחרון הצטרפה למועדון השופטת בדימוס ענת ברון. ראשית, לפני כל דבר אחר, חשוב להגיד שממש כמו באולם בית המשפט, כך גם בראיון, הרושם הוא שמדובר באישה מרשימה מאוד, חכמה, חדה, וכזו שלא נתנה גם לאסון אישי כבד (הירצחו של בנה הבכור רן בפיגוע הטרור ב-Mike's Place) לשבור ולהכניע אותה. ועם זאת, בראיון לא חסכה ברון מהקוראים גם את עמדותיה הפוליטיות, ואלו, כך מתברר, נטועות עמוק באגף השמאלי של המפה הפוליטית הישראלית.
כדי שגם מי שלא מנוי על הארץ יבין במה מדובר, נביא רק שני ציטוטים למען התחושה. אחרי שברון הסבירה בהרחבה לוייץ מדוע התנגדה עקבית למדיניות הריסת בתי המחבלים, היא נשאלה על ידי וייץ על המתרחש בעזה והשיבה, "המראות מעזה מאוד קשים בלשון המעטה, ואנחנו חשופים רק לחלק קטן מהם. התקשורת לא משדרת את המראות שהעולם כולו רואה. זו מלחמה שנכפתה עלינו, על ידי ארגון טרור אכזרי שמשתמש בבני אדם ובמוסדות כמו בתי חולים כמחסה לטרוריסטים. כל עוד אנחנו מנהלים מלחמת הגנה על זכותנו לחיות בביטחון במדינה, זו זכותנו המלאה. אבל אסור בשום פנים ואופן שהלחימה תהיה מונעת מנקמה. אם אתה רוצה, זה מתכתב עם העניין של הריסת בתים. גם ביהודה ושומרון מתרחשות עוולות שבימים אלה זוכות לכל היותר להערות שוליים. השליטה הישראלית על מיליוני פלסטינים קרוב ל–60 שנים היא הבעיה הבוערת והקריטית ביותר של מדינת ישראל".
גם כשנשאלה על ההתרחשויות בבית הדין הבינלאומי בהאג הציגה ברון עמדות בעלות גוון פוליטי מובהק מאוד, "מערכת המשפט כאן מקצועית, ונכון להיום היא גם עצמאית. אבל בתי הדין הבינלאומיים, למרות שהם אמורים להיות חפים מפוליטיקה, מייצגים מדינות שיש להן עמדות פוליטיות. והם ראו ושמעו את התוכנית להפיכה משטרית שהושקה ב–4 בינואר בשנה שעברה. הם מזהים את הניסיון של הממשלה הנוכחית לפוליטיזציה של המערכת המשפטית, את הניסיון להלך אימים על השופטים, את הדה־לגיטימציה שנעשית ליועצת המשפטית ולשומרי הסף. גם ההתבטאויות החמורות של השרים הקיצוניים והמשיחיים נודדות אל מעבר לים. ההנהגה, בהתנהלות שלה, ריסקה את כיפת הברזל המשפטית שהגנה על מערכת הביטחון במשך שנים רבות. אני לא מצדיקה את הצווים שהוציאו, אבל אני לא חושבת שמישהו בהאג היה מעלה על הדעת להוציא את הצווים האלה ללא כל מה שקרה כאן בחודשים שקדמו למלחמה".
אפשרה להתרגז על אמירותיה של השופטת ברון, אבל למען האמת יש בהן, כמו גם באמירות דומות שהשמיע השופט מזוז בראיון שנתן לפני שנתיים וחצי, משהו משמח. אחד המיתוסים המכוננים של מערכת המשפט הישראלי הוא "מיתוס השופט המקצועי". על פי המיתוס הזה, שיפוט הוא מלאכה מקצועית טהורה, אומנות מיוחדת שאלי מביא השופט אך ורק את הרכיבים המקצועיים באישיותו. אותו DNA שיפוטי מפורסם, חף מהטיות אישיות, שיקולי רקע והבדלי עמדות ומעמדות. ממילא, ככל שהשיפוט הוא אכן כזה, אין שום משמעות לשאלה מיהו השופט, מאין בא, מהן עמדותיו ומהו אורח חייו. הדבר החשוב היחיד הוא המקצועיות שלו. מי שטרח לטפח את המיתוס הזה ככל יכולתו במשך שנים רבות היה הלורד הראשון של המשפט הישראלי בדור שלנו, פרופ' אהרן ברק, שנהג להקדיש חלק ניכר מהופעותיו הציבוריות לשם כך. על מנת שלא לפגוע במאמצים הללו, השתדל מאוד ברק (אף שלא תמיד הצליח באופן מלא) לחמוק מעיסוק בסוגיות פוליטיות מובהקות בפומבי. ברק התראיין פעמים רבות מאז פרש משיפוט, אך התבטאויות מהסוג שאותו נתנה ענת ברון לא תמצאו בראיונות של ברק.
למרבה השמחה, לא כל פורשי העליון מרגישים מחויבים לפרויקט הזה, וכך זכינו לקבל את ההצצה ל-DNA השיפוטי של ענת ברון ומני מזוז. הצצה שלא ללמד על עצמה בלבד יצאה, אלא ללמד על הכלל כולו יצאה. קריאה בראיונות הללו חושפת היטב עד כמה מגוחך נשף המסכות של "השיפוט כמקצוע" ותו לא, ועד כמה פסקי דין של שופטים נטועים עמוק בתבנית נוף מולדתם והמחנה הפוליטי שאליו הם משתייכים. בית המשפט העליון הוא שחקן במגרש הפוליטי, שחקן חשוב ומשפיע מאוד, וראוי שכאשר באים לבחור שופט חדש לבית המשפט העליון, שאלת זיהויו הפוליטי לכל הפחות תונח על השולחן. קל להיטפל ל"שופט מתנחל", כפי שנעשה לשופטים נועם סולברג ודוד מינץ, אבל זיהוי פוליטי מובהק הוא לחלוטין לא נחלתו של אגף אחד בלבד בזירה הזו. ממש כפי שחשוב לדעת כמה מקצועיים השופטים המתמנים לעליון, חשוב לא פחות לדעת מהן עמדותיהם. ואולי היה כדאי שאת הראיון הנרחב למוסף הארץ (או, אולי עדיף, ל'מקור ראשון' דווקא) יתנו שופטינו הנכבדים לא אחרי הפרישה אלא דווקא לפני שהם נבחרים.
