"אלפיים שנה לא היה לעם ישראל צבא", טען פוליטיקאי בכיר לאחרונה, "התורה הגנה עליו והבטיחה את קיומו במשך אלפיים שנות שהותו בגולה המרה". במקביל אנו שומעים מהעולם החרדי, ואפילו מתוך המגזר הדתי־לאומי, שלימוד התורה בעת מלחמה שווה ללחימה מול האויב, ואולי אף עולה עליה.אם נהיה כנים, איננו יכולים לבדוק את אמיתות הקביעות הללו. "בהדי כבשי דרחמנא למה לי" – סתריו ושיקוליו של בורא עולם אינם פתוחים לפנינו. אולם תיעוד של תקדים היסטורי מאלף דווקא יש: בתחילת סיוון תתנ"ו הגיעו הצלבנים לשערי העיר מגנצא, מלווים בהמון נוצרי משולהב, ובראשם הרוזן מפלונהיים, אמיכו מליינינגן. קהילת מגנצא הייתה ערש הלידה של יהדות אשכנז כולה, קהילה חזקה ועשירה, ומקום מושבה של ישיבה שפרסה את רשתה על כל יהודי אירופה הנוצרית. מתוך ניסיון להעביר את רוע הגזירה ובעצת הגמון העיר, השתכנעו היהודים שאפשר להרתיע את הצלבנים בבצע כסף, והעבירו לאמיכו סכום של אלפיים ליטראות זהב טהור. אמיכו לקח את הכסף, אך המשיך להיערך לתקוף את היהודים שהתבצרו בעיר.בצהרי יום שלישי, ג' בסיוון (27 במאי, לפי הלוח היוליאני דאז), פתחו אנשי מגנצא הנוצרים את שערי עירם לצלבנים ולאזרחים המוסתים שהתלוו אליהם. כל אלה הסתערו יחד על העיר כשפניהם לשכונה היהודית. חוקר ימי הביניים אברהם מאיר הברמן מצטט כך ב"ספר גזירות אשכנז וצרפת" את תיאורו של רבי שלמה בן שמשון: "וכאשר ראו בני ברית קודש שהיו שם, הקדושים יראי עליון, המון הרב, חיל גדול כחול אשר על שפת הים, ודבקו בבוראם. ואז לבשו שריונים, וחגרו כלי מלחמתם מגדולים ועד קטנים, ורבי קלונימוס ב״ר משולם הפרנס בראש. ומרוב צרות ותעניות שעשו לא היה בהם כוח לעמוד נגד האויבים… ואיש ישראל חלצו איש כלי זיינו בחצר הפנימי של ההגמון, ויקרבו כולם אל השער להילחם עם התועים (הצלבנים – ג"פ) ועם העירונים (תושבי מגנצא – ג"פ) ויילחמו אלו כנגד אלו אל תוך השער. וגרמו העוונות וניצחום האויבים ולכדו את השער… ורפו ידי עמנו כראותם יד אדומי הרשעה תקפה עליהם".בני קהילת מגנצא דבקו בבוראם והתגייסו להילחם נגד תוקפיהם צמאי הדם. מי שהכין אותם, דרבן אותם והוביל אותם לקרב לא היה איש צבא מקצועי אלא תלמיד חכם דגול, רבנו קלונימוס בן משולם הפרנס, בנו של גדול הדור הקודם, רבי משולם בן קלונימוס. בהנהגתו הם הצטיידו בכל הדרוש: שריון וחרב, חנית ומגן. למרות חולשת גופם הם נלחמו בגבורה נגד האויב, ובין הלוחמים היו תלמידי חכמים ובחורי ישיבה לצד "עמך". לפי רבי שלמה בן שמשון, הלחימה נגד הצלבנים ועוזריהם הייתה התגובה הטבעית והראשונה של רבני הקהילה, הביטוי הטבעי לדבקות היהודים בא־לוהי ישראל. רק כשנחלו תבוסה טרגית בקרב, והבחירה הפכה להיות בין שמד לחיי עולם הבא, התחילו יהודי מגנצא למות על קידוש השם, בדרכים המעוררות השתאות וזעזוע עד היום הזה.
לסיפורם של יהודי מגנצא יש השלכות ברורות לשתי הטענות שבראש הדברים. . אומנם האפשרות הזאת הייתה נדירה מאוד עד להקמת המדינה, אולם דברי רבי שלמה בן שמשון מלמדים אותנו שכשהיא הצטיירה כמעשית – היה זה רב בכיר שהוביל אותה. הוא ואנשי דורו ראו בכך חובה דתית, והאמינו שבזכות לימוד התורה שלהם יעניק להם הקדוש ברוך הוא את החוסן הרוחני והנפשי להילחם.
בתיאור האירועים אין ביקורת כלפי רבנו קלונימוס, ופקפוק בצדקת החלטתו או בגדולתו בתורה. היה ברור לבני דורו שזו דרכה של תורה. לפיכך, הנלחמים במלחמתה של תורה ובמלחמת הקיום של עם ישראל גם יחד צריכים להפסיק להצטדק ולהתנסח בלשון "גם אנחנו". מלחמה באויב היא דרכה של תורה. אם ישאל השואל: "וכי אותנו צריך לשכנע?" תשובתי, בעקבות נתן אלתרמן: לפעמים חייבים להיזכר שאיתנו הצדק.
