גם אם חמאס טרם הוכרע, כבר עכשיו נוצרו תנאים שמאפשרים את שיבת תושבי עוטף עזה לבתיהם. בגבול לבנון, לעומת זאת, המצב אחר. ההבדל אינו רק שחמאס הוכה קשות ברצועת עזה אך בלבנון חיזבאללה ערוך עדיין למלחמה בכשירות גבוהה, על אף הישגים צבאיים של פיקוד הצפון; ההבדל העיקרי בין הזירות טמון בחיבור העמוק בין איראן לחיזבאללה מבחינה אידיאולוגית, צבאית וגיאוגרפית.
גיאוגרפית, רצועת עזה היא במידה רבה אי מבודד. בלבנון, לעומת זאת, פועלים כוחות תגבור ממרחבי עיראק וסוריה, כמו מיליציית אימאם חוסיין. במלחמה בעצימות גבוהה מול חיזבאללה ישתתפו כוחות הציר של איראן עם מאות אלפי לוחמים חמושים, ניידים ומאומנים, מאוגדים במיליציות איראניות מעיראק, מסוריה ומאפגניסטן. לכן הזירה הצפונית היא איום גובר לקיום מדינת ישראל, שהגיע הזמן להכיר באי תלותו בסכסוך הפלסטיני־ישראלי.
יחיא סנואר ומוחמד דף, מנהיגי חמאס בעזה, הם שותפים מלאים לחזון האיראני להשמדת ישראל. אולם כלפי העולם הנאור הם מציגים את מניעי מאבקם בישראל כנובעים מאסונם של הפלסטינים ב־1948. מאבקם של חיזבאללה והאיראנים בישראל נתלה באמתלת הצידוק של הבעיה הפלסטינית, אולם הגיעה השעה להבהיר לעצמנו ולעולם כי מלחמתם בישראל נובעת כולה מהשראה ג'יהאדית.
בפגישה בין ממלא מקום שר החוץ האיראני עם שר החוץ של הטליבאן הוכרז בגלוי על איחוד כוחות להשמדת ישראל למען כינון ח'ליפות אסלאמית. כדאי להקשיב ולהאמין להם.
אין לשלול את הסבירות לפריצת המלחמה בצפון בצעד יזום של חיזבאללה. במצב כזה, הדילמה הישראלית על מלחמה בצפון תיפתר מאליה, מתוך חובה ברורה למיצוי כל יכולות צה"ל בחתירה לניצחון. אולם בסבירות לא פחותה, חיזבאללה יכול לבחור בהמשך הלחימה במתכונת ההתשה, כשבידיו מוחזק ההישג של הרחקת 80 אלף ישראלים מבתיהם ביישובי קו העימות. במצב כזה עומדות בפני הנהגת ישראל שלוש אפשרויות.
האפשרות הראשונה מבוססת על המתנה לסיום המלחמה ברצועת עזה, בציפייה שחסן נסראללה ינצור את האש. במצב כזה, הגם שצה"ל בוודאי יתגבר את מאמצי ההגנה בקדמת הגבול, יהיה קשה לשכנע את התושבים העקורים לשוב לבתיהם בתחושת ביטחון. גם אם כוחות רדואן של חיזבאללה יתרחקו מהיערכות על גדר הגבול, הם יהיו ערוכים במרחק נסיעה קצרה משם וימשיכו לאיים במתקפת פתע על כל יישובי קו העימות.
האפשרות השנייה היא דרישה לגבות את השקט בהסדר בינלאומי, מעין החלטה 1701 מתוקנת. אלא שלתושבי קו העימות, המכירים את האיום הנשקף להם מעבר לגדר, לא יהיה אמון בתוקפו של הסדר כזה, והם יתקשו לשוב לבתיהם.
האפשרות השלישית היא מתקפה ישראלית יזומה מהיבשה, מהאוויר ומהים, בעוצמה מלאה ובחתירה ליצירת תנאי ביטחון מוחשיים שיאפשרו לא רק את שיבת התושבים לבתיהם, אלא גם את הרחקת המלחמה הגדולה הממתינה בשער. גם הדרך הזאת, ככל שתשיג הישגים מבצעיים, לא מבטיחה שקט מלא ליישובי הצפון.
מתוך הדילמה הזאת מוצעת באולפנים גם אפשרות רביעית: להפסיק כעת את המלחמה בדרום ובצפון, ולהתכונן למלחמה יזומה בעוד שנתיים – כאילו מישהו יכול לחזות היכן תימצא ישראל בעוד שנתיים. באולפנים גם מתעלמים מכך שציר חיזבאללה־איראן יתעצם בזמן הזה.
דווקא מאמציו העקביים של הממשל האמריקני לריסון ישראל בלחימתה בצפון מחשש להסלמה יכולים ללמד על הבנתם את האיום המתפתח בצפון כאבן דרך ראשונה למלחמה אזורית בהשתתפות איראן. בינתיים בכל זירות הלחימה במזרח התיכון – גם בים האדום – מופעל היגיון אסטרטגי אמריקני שמבקש את שימור מרחבי העימות בתנאי ריסון, במאמץ למנוע הידרדרות למלחמה אזורית. בתנאים האלו, אם ישראל תתקוף בלבנון ללא תיאום עם הבית הלבן ואיראן תצטרף למלחמה, ישראל עלולה למצוא את עצמה מתמודדת לבדה במלחמה אזורית.
החלטה ישראלית על מתקפה בלבנון היא כבדת משקל וחסרת תקדים, בוודאי בהשוואה ליוני 1982. הדיון הפומבי בסוגיה מחולל נזק, שיבוא לידי ביטוי בחשיפת יתר של שיקולים מבצעיים ואסטרטגיים. קשה לתאר כיצד הייתה נראית מלחמת ששת הימים אם היו מתקיימים לפניה דיונים פומביים מהסוג שמתקיימים כאן לגבי המהלכים הצבאיים הרצויים בלבנון. בכל דרך, מדינת ישראל חייבת להיערך לאיום קיומי מצפון־מזרח בממדים שלא הכרנו עד כה.
