צבא יכול להיות אחד משלושה: יעיל ולא מועיל, מועיל ולא יעיל, לא יעיל ולא מועיל. הוא לא יכול להיות גם יעיל וגם מועיל. יעילות (efficiency) עוסקת בשימוש חכם במשאבים, ומועילות (effectiveness) עוסקת בהצלחה בהשגת המטרות.
אין בהכרח מתאם בין שני המדדים הללו, ולעיתים ההפך הוא הנכון. פצצה חכמה או טיל יעילים יותר מפגז ארטילריה טיפש: הם יכולים להיכנס לחלון ולהשמיד במדויק מטרה. אבל הם לא תמיד מועילים יותר ממנו. כמות החימוש המדויק שנדרשת כדי להשמיד גדוד אויב גדולה מאוד, יקרה ודורשת איתור מדויק, ואילו שטיפת השטח במטחי ארטילריה טיפשים וזולים עשויה בתנאים מסוימים להשמיד את האויב בפחות מאמץ ומחיר – גם כשאיננו יודעים איפה הוא נמצא בדיוק.
הבעיה אינה רק טכנולוגית אלא גם עקרונית. מטבעו, צבא אמור להתמודד עם מצבים קיצוניים. הוא חברת הביטוח האולטימטיבית. אבל הפרמיה יקרה, ולכן לא יעילה: הוא בהכרח מבזבז את רוב זמנו וכספו על הכנות לתרחישים שלא יתממשו, מחזיק מלאים גדולים של ציוד שעשוי להתיישן בלי שייעשה בו כל שימוש מבצעי, ומחזיק אנשים רבים שאין להם שימוש במצב רגיל.
חברה סבירה לא תחזיק מתחת לכל מנהל סגן ושלושה מנהלי משנה, שגם מתחתם יש שלושה מנהלי משנה לכל אחד, וכן הלאה. אך כל צבא ממוצע מחזיק מפקד גדוד על 4־3 פלוגות, מפקד חטיבה על כל 4־3 גדודים, ולכל אחד כזה יש גם סגן שתפקידו האמיתי הוא, כפי שאמר מפקד אמריקני פעם, רק להיות בסביבה ולחכות שהמפקד ייפגע.
גם אם האנשים באים בעצמם כפי שאירע ב־7 באוקטובר, התחמושת לא מגייסת את עצמה. טנקים שאינם קיימים לא יתייצבו. פערי ציוד מתגלים כבעיה קשה ודורשים רכש חירום, אך המנגנון מתקשה לפעמים לעשות זאת במהירות
יש בצבא הרבה יותר קצינים ממספר המנהלים בחברה מסחרית ממוצעת. מכיוון שקשה מאוד לנהל את החלק הלא קרבי כחברה ואת הקרבי כצבא, בסוף הכול מתנהל כמו צבא – והמחיר בכסף ובכוח אדם גדול.
זה המקרה הטוב. הצבא לא יעיל אבל מועיל, כלומר במצב החירום הנדרש הוא מביא את התוצאות הרצויות.
צבא יעיל הוא צבא חסכוני ומצומצם, ללא מלאי מיותר ואנשים מיותרים. צבא כזה ייראה כמו שרשרת האספקה העולמית לפני הקורונה: הכול בנוי על יעילות מרבית ומגיע בדיוק בזמן, אבל כשמתרחש מצב חירום נדרשים משאבים ומלאים ואנשים נוספים כדי להתמודד עם שיבושים.
לא במקרה אחד מעקרונות המלחמה של צה"ל כולל "עתודה" – כוח שמיועד להפעלה בעת הצורך כדי לספק גמישות למפקד. בדיעבד עשוי להתברר שהמפקד שמר בצד את אחד מכוחותיו הטובים ביותר בלי להפעיל אותו בכלל. במקרה של לחימה בשטח בנוי, תורת הלחימה האמריקנית קבעה שהעתודה יכולה להגיע לכמחצית מהכוח – כביכול, בזבוז אדיר. מעשית, זהו צעד חיוני לפעולה בתנאים קשים.
המקרה הגרוע, כמו הצבא האיטלקי במלחמת העולם השנייה שנאמר עליו שהיה הצבא היחיד שבו המערכת הלוגיסטית שלו תרמה לתבוסתו, הוא של צבא לא יעיל ולא מועיל. כמובן, יש גווני ביניים, והשאיפה היא לנסות לשפר את היעילות בלי לפגוע במועילות.
ישראל בחרה לעשות זאת באמצעות מודל צבא המילואים: צבא סדיר קטן, שתפקידו להיות שלד לצבא מילואים גדול שמגויס רק בשעת חירום. לכאורה, בהינתן גודל האוכלוסייה, ואפילו בהתחשב בעליית המגזר החרדי והערבי – לישראל היה יכול להיות היום מערך מילואים גדול בהרבה מזה שיש לה. למה אין לה מערך כזה?
מי שבא ברוך הבא
המלמד של הרבי מלובביץ', הרב שניאור זלמן וילנקין, הקשה פעם: המדרש מסביר שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, ולכן נשלחו לאברהם שלושה מלאכים – אחד לבשר על הולדת יצחק, אחד להשמיד את סדום, אחד להציל את לוט ובני ביתו. אבל למה מלאך אינו עושה שתי שליחויות? הרי כל בן אדם ממוצע יכול לעשות הרבה יותר. השיב המלמד: אדם צריך לאכול, לשתות ולישון – ולכן משתדלים לנצל אותו לכמה תפקידים. אבל מלאכים לא שותים, לא אוכלים, לא ישנים ואין עליהם הוצאות. אז מה אכפת לקדוש ברוך הוא לברוא אחד לכל שליחות?
הבדיחה של המלמד מייצגת תופעה רצינית: כאשר צריך לשלם, השיקולים משתנים. העלות העצומה של תקציב הביטחון, שנבעה מהגדלתו של צה"ל אחרי מלחמת יום כיפור, הייתה חלק חשוב מהמשבר הכלכלי של שנות השמונים. אם התמ"ג הישראלי לנפש היה ברמה של לוקסמבורג או סינגפור, ישראל הייתה מסוגלת לעמוד במימון צבא כזה. אף שמצבה הכלכלי של ישראל כיום טוב בהרבה מאשר לפני חמישים שנה, היא עדיין מוציאה על הצבא יותר מרוב מדינות העולם. הגדלה ניכרת של צה"ל תבוא במחיר כבד.
כיום המילואים אינם יכולים לגדול בהתאם לגודל האוכלוסייה, אלא אם יש נכונות להשקיע באופן בלתי מידתי. עלות כלי הנשק והציוד גבוהה ביחס לתקופות עברו, מסיבות שאין לפרטן כאן ולא כולן בשליטתנו. כְּשירוּת המילואים דורשת סכומים עצומים: ציוד, אימונים ועלות ימי המילואים עצמם, כולל ההפסד הנגרם מכך שמילואימניקים אינם תורמים לתוצר בעת השירות. הפסד התוצר של חייל סדיר, שאילולא השירות היה לומד, מטייל או מתחיל את הקריירה שלו, נמוך ביחס להפסד התוצר של חייל מילואים הנמצא בעיצומה של הקריירה.
אחת התפניות בניהול אנשי המילואים החלה כאשר צה"ל עצמו החל לשאת במימונם, והעדיף לוותר על מילואימניקים רבים ויקרים. חוק המילואים הגביל עוד יותר את היכולת של צה"ל לקרוא ללא סיבה לאנשי מילואים, חייב את צה"ל להקפיד שמי ששייך למערך המילואים גם יהיה כשיר, ומנע מיחידות מילואים להחזיק המוני אנשים מעבר לתקן.
בעינה תישאר העובדה שמדינת ישראל וצבאה לא נבנו למלחמות ארוכות, שהן אילוץ ולא מצב רצוי. ישראל צריכה לשאוף לקצר את המלחמה ככל יכולתה
הפיתוי להשתמש פחות במערך המילואים גבר, בפרט כשגם מבחינה פוליטית נוח יותר להפעיל צבא סדיר ולא צבא מילואים. תוצר הלוואי היה שחרור סיטונאי של אנשי מילואים שעלות שמירת הכשירות שלהם הייתה יקרה מדי. אפילו טייסים שהכשרתם יקרה שוחררו לעיתים כי לא משתלם להסב את מומחיותם מהטסת מטוסים שיצאו משירות למטוסים אחרים, והיו די טייסים שתפסו את מקומם.
בחוכמה שלאחר מעשה אפשר לטעון ששיפור יעילות הצבא הפחית את המועילות שלו. הסתמכות גוברת על הצבא הסדיר וקיצוץ מערך המילואים פירושהם יכולת פחותה להתרחב במהירות ולהגיב למצבי קיצון, ויכולת פחותה לנהל מצבים כאלה.
גם אם האנשים באים בעצמם כפי שאירע ב־7 באוקטובר, התחמושת לא מגייסת את עצמה. טנקים שאינם קיימים לא יתייצבו. פערי ציוד – מאפודי מגן ועד רחפנים מודרניים – מתגלים כבעיה קשה ודורשים רכש חירום, אך המנגנון לפעמים מתקשה לעשות זאת במהירות. גם אם אפודי מגן מימי מלחמת וייטנאם וקסדות בנות שלושים שנה עומדים בתקן, השאלה היא האם זה התקן הנכון. הצבא הסדיר משתדל כמיטב יכולתו לא להשתמש בתקן הבסיסי הזה. אפשר לטעון שהכסף הנדרש כדי לצייד הרבה לוחמי חיל רגלים במילואים זניח ביחס לאמצעי לחימה כמטוסי קרב, אולם עדיין מדובר בכסף רב.
בזמן מלחמת יום הכיפורים הצליח צה"ל לנהל מתקפה מול שני צבאות סדירים בשתי גזרות שונות. כיום, לפי ההערכות, הוא יתקשה לנהל מתקפה כזאת מול אויבים סדורים פחות בעזה ובלבנון יחד, לא רק בגלל הקושי להפריד לוחמים שאינם סדורים מהאוכלוסייה והשתכללות הטכנולוגיה שבידי האויב, אלא גם בגלל צמצום יחסי ומוחלט של חלק מהמערכים. טנק מודרני יכול לעשות הכול באופן יעיל יותר מאשר טנק לפני חמישים שנה, חוץ מדבר אחד: הוא לא יכול להיות בשני מקומות במקביל. המספרים משפיעים, והיעילות והמועילות מתנגשות.
זאת טעות להניח את כל הבעיות לפתחו של צה"ל. ירידת הלגיטימציה מצד החברה והמעסיקים לשאת בנטל המילואים השפיעה לא מעט. כנראה שהאינדיבידואליזם הגובר בחברה הישראלית השפיע גם כאן. צמצום מספר אנשי המילואים יצר כדור שלג – מי שמשרת הוא החריג, ומי שנותר במילואים הוא רק מי שיכול להרשות זאת לעצמו.
עלויות עקיפות
הבעיה העיקרית עמוקה יותר. מערך המילואים הוא פתרון מצוין למלחמות קצרות, ורק להן. כאשר אחוז גבוה מהאוכלוסייה מגויס – כמו במלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים – מדינת ישראל סובלת קשות. הכלכלה משותקת, החברה לא פועלת, והמחיר האנושי עצום.
צבא מילואים מתוכנן להילחם ולהשתחרר במהירות. אי אפשר לשמור את חייליו במילואים לתקופה בלתי מוגבלת, כי אחרת נוצר צבא חובה נוסף, גדול ויקר מאוד מבחינה כלכלית, חברתית, נפשית ומשפחתית.
תיאורטית אפשר להחזיק מערך מילואים ענק, להפעיל חלק ממנו בכל זמן נתון, וכך לתפקד לזמן ארוך בלי שהעומס על אנשי המילואים יהיה גדול מדי. נאמר כי בטרם המלחמה רק כ־6 אחוזים ממסיימי שירות החובה שירתו יותר מעשרים יום במהלך שלוש שנים. אם היה המספר גדל לרבע ממסיימי שירות החובה, העומס על אנשי המילואים היה מצטמצם מאוד.
אולם גם אם ניהול מערך המילואים יהיה הטוב ביותר שאפשר, מערך ענק כזה הוא מאוד לא יעיל. הוא דורש המוני אנשים עם ציוד רב, והמון אנשים שמתחזקים את הציוד, שמתאמנים בכל שנה ושבכל תסריט שאיננו מלחמה ממושכת מהסוג של חרבות ברזל – רובם המוחלט, על ציודם, מיותרים בתכלית. הם בעיקר עסוקים בצריכת תקציב המדינה באופן ישיר (ימי מילואים) או עקיף (הפסד תוצר).
הגדלת הצבא הסדיר היא פתרון אפשרי, תיאורטית. גדוד סדיר אחד יכול לשחרר מתעסוקה כמה וכמה גדודי מילואים. זו אחת הסיבות לכך שמיצוי פוטנציאל המילואים איננו מספיק. לשם הדוגמה, 40 אלף אנשי מילואים המשרתים כל אחד חודש בשנה, שקולים בסופו של דבר רק לכמה אלפי סדירים המשרתים שנה ברצף. הגדלת מספר הלוחמות בצה"ל נבעה מכך לא פחות מאשר מאידיאולוגיה: הגדודים המעורבים חסכו אנשי מילואים רבים.
ועדיין, גם הגדלת הצבא הסדיר אינה מספיקה, אפילו אם מניחים – באופן לא מעשי, כמדומני – גיוס מיידי של חרדים באחוזים דומים לגיוס ציבור היהודי הכללי, ואף במוטיבציה דומה. אנשי המילואים יכולים בשעת חירום לפעול כולם יחד, ולא רק זה אחר זה. הגדלת הצבא הסדיר לא יכולה להתחרות בכך.
הצורך לשלם על מערך מילואים גדול יותר יחייב את ישראל להשקיע עוד מאמץ בשיפור הכלכלה שלה: צמצום בירוקרטיה מיותרת, השקעות במחקר ופיתוח, שיפורים במערכת החינוך, וכן הלאה. כולם, בדומה לגיוס חרדים, כנראה לא יתרחשו בן לילה, אם בכלל. לא תמיד משברים מובילים לבחירת האפשרות הנכונה, בהנחה שיש כלל הסכמה מהי. האמירה המיוחסת לווינסטון צ'רצ'יל על האמריקנים העושים את הדבר הנכון אחרי שניסו את כל שאר האפשרויות היא דוגמה אחת. גרוע מזה: ייתכנו מריבות פנימיות המחלישות את החברה, כמו בצרפת לפני מלחמת העולם הראשונה או בצבאות הצלבנים בקרב קרני חיטין. גם איום התבוסה והמוות מצד צבאו של סלאח א־דין לא הצליח להביא את הרגלים פשוטי העם ואת האבירים הרכובים לשתף פעולה ביעילות.
מילואים טובים יותר
בטווח הקצר יותר נדרש שיפור ניהול מערך המילואים, שרבים מתלוננים עליו, ויתר יוזמה. דוגמה מוזרה אפשר למצוא בטענה שהושמעה לאחרונה, שלפיה יחידת זיהוי החללים של חיל האוויר לא גויסה כלל במלחמה הנוכחית, אולם היחידה המקבילה ברבנות הצבאית נמצאת בצו 8 מתחילת המלחמה.
צה"ל אומנם מחפש מתנדבים מקרב אנשי מילואים שעזבו את השירות, אולם לא פתח במסע פרסום במטרה להגיע לכל המתנדבים האפשריים. כיום המתנדב עצמו צריך לעשות את הצעד הראשון, ועדיין יש מכשולים בירוקרטיים רבים. כך מפסידים את ה"לשעברים" הפעילים פחות. ייתכן שצריך לשקול יצירת אגף נפרד, בראשות אלוף, שיהיה אחראי לניהול המילואים כך שהתחום לא יהיה חלק מאגף כוח האדם, שמטבע הדברים עוסק יותר בחיילי חובה וקבע.
שני מסלולים נוספים עשויים לאפשר ניצול טוב יותר של כוח האדם, ושניהם שימשו בצה"ל בעבר. הראשון הוא מילואים רב־שכבתיים. עד עתה התייחסתי משיקולי נוחות למערך המילואים כגוש אחיד, אבל בפועל יש הרבה תפקידים שאפשר למלא בגיל מבוגר יותר. אנשי מילואים מבוגרים יותר שירתו בעבר במגוון מסגרות – מחיל קשישים ועד הג"א – עד אשר קוצץ הג"א מסיבות כלכליות בימי המשבר הכלכלי של שנות השמונים, ותפקידיו ניתנו לשוטרים שיכולים למלא אותם ביעילות רבה יותר. כמובן, כך היה עד שהגיע מקרה קיצון ולא היו מספיק שוטרים להתמודד איתו.
העברת אנשי מילואים ליחידות ולתפקידים ייעודיים למבוגרים, במקום לשחרר אותם מהמילואים, יכולה לאפשר הורדת עומס מאנשי מילואים קרביים שאחראים כיום גם על משימות שיחידות שאינן לוחמות יכולות לעשות. כמובן, כלכלית הדבר פחות יעיל ממתן המשימות הללו לכוחות סדירים, אבל משימות רבות אפשר לבצע עם הכשרה ואימונים מצומצמים יחסית, וכך לצמצם את חוסר היעילות הזה לצד הגדלת המועילות.
אפשרות שנייה היא הסבת אנשי מילואים, בפרט מיחידות שאין להן מערך מילואים. לא תמיד הדבר קל לביצוע. במלחמת לבנון הראשונה הפעיל חיל התותחנים יחידת משגרי רקטות שאנשיה הוסבו מתפקידי מפקדות, בדרך כלל לא לשביעות רצונם. נדרשה כמובן השקעה במורל היחידה, אך נטען שהניסיון עלה בהצלחה. לאחר המלחמה חיפש צה"ל מתנדבים בקרב קציני מילואים שאינם קרביים ואשר לא נקראו לשירות לטובת תפקידי משמר. לפי אלוף במיל' עמוס ירון, שהיה אז ראש אגף כוח אדם, המהלך הוכתר בהצלחה וזכה לביקוש אף שלא היה לו כל קשר לתפקידם של הקצינים בשירותם הסדיר.
כל אלה יכולים לסייע בצמצום הבעיה הנוכחית, אבל בעינה תישאר העובדה שמדינת ישראל וצבאה לא נבנו למלחמות ארוכות, שהן אילוץ ולא מצב רצוי. ישראל צריכה לשאוף לקצר את המלחמה ככל יכולתה.
מחירי הלחימה המהירה
חרבות ברזל הדגימה שוב שמלחמה ארוכה מקשה על שימור לגיטימציה בינלאומית. עוד ב־1956 הלחץ האמריקני אילץ את בריטניה וצרפת להפסיק את מתקפתן על מצרים, אולם האמריקנים עצמם היו מוכנים כנראה לקבל את התוצאה אילו פעלו בריטניה וצרפת במהירות ולא בעצלתיים. גם לולא הבעיה הזאת, ניהול מלחמה ארוכה קשה ובעייתי למדינה, ובפרט למערך המילואים שלה.
מחירו של הניסיון לקצר את המלחמה אינו מבוטל, ולא תמיד צפוי. קיצור מלחמה יעלה את המספר היחסי של הנפגעים בקרב לוחמי צה"ל, שעלולים להידרש להילחם "עם מה שיש" – פחות סיוע אווירי וחימוש מדויק, ופחות ריכוך ממושך – ולהבקיע את דרכם גם באבדות כבדות, משל היו אוגדת טל במלחמת ששת הימים. הוא גם כנראה יעלה את המספר היחסי של מי שאינם לוחמים שייפגעו בהן, כי לא מעט מהצעדים שנועדו להגן עליהם מאטים את הלחימה.
חוקר מצבא ארה"ב הביע בפניי את תקוותו שארה"ב לא תאמץ את השיטות הישראליות בעזה, שכן לטענתו הרצון להגן על מי שאינם מעורבים בלחימה שומט את יתרון ההפתעה מידי ישראל ומזיק לה מבצעית: אזהרות הפינוי מודיעות לאויב מראש איפה צה"ל מתכוון לפעול, מה שנכון במיוחד בשיטת הריבועים שבה הפינוי אינו מאזורים נרחבים בהודעה כללית, אלא ממוקד לשטחים קטנים יחסית. מלבד אובדן יתרון ההפתעה, קצב הלחימה מואט כי לפני הלחימה בכל ריבוע נדרש עיכוב של הפעולה עד שהפינוי יגיע לרמה משביעת רצון.
קיצור המלחמה יחייב פעולות רציפות ביום ובלילה – כולל בניין כוח וטכניקות שיאפשרו להפעיל יחידות באותו אזור בזו אחר זו, כדי להילחם ללא הפסקה ולהתיש את האויב שאינו מסוגל להפעיל שיטה מקבילה. מצב כזה יחייב ויתור על זהירות ואיטיות שמצמצמות נפגעים גם מצידנו. כפיצוי מסוים תידרש הפעלת כוח אש רבה עוד יותר צמוד לכוחות, כדי לצמצם את הסיכון החדש. צורת הפעולה הזאת, יחד עם הימנעות מאזהרות פרטניות מדי לאוכלוסייה האזרחית של האויב, המובילות תמיד לעיכוב הפעולה, עלולה להוביל לעלייה במספר הנפגעים ככל יום – גם בקרב חיילי צה"ל וגם בקרב אזרחי האויב.
בטווח הארוך, כמובן, החלופה עלולה להיות גרועה יותר. בחישוב המצטבר, להבדיל מהחישוב ליום, אפשר לקוות שמספר הנפגעים בלחימה קצרה יהיה נמוך יותר גם לצה"ל וגם לאזרחים. קצב הפעולות אינו תלוי רק בישראל, ולאויב תמיד יש השפעה, אולם גם לישראל יש השפעה – ולבחירה בדרך הפעולה יש מחירים ישירים ועקיפים.
נושא אנשי המילואים אינו רק כלכלי, ואורך המלחמה אינו רק עניין של לגיטימציה. כלכלה חזקה היא עניין של ביטחון לאומי, מבנה מערך המילואים והטיפול בו חיוניים כדי שצה"ל יהיה מסוגל להגן על מדינת ישראל, ולמדינה אין לוקסוס להתמודד עם כל סוגיה בנפרד מהאחרות.
