יש אירועים מכוננים בתולדות עם ואומה שאי אפשר לראות בהם פרק בהיסטוריה בלבד, אלא יש להפיק לקחים בעקבותיהם.
כזאת הייתה פרשת אלטלנה, אחד האירועים הכואבים בתולדות החברה הישראלית, שאנו מציינים כעת 76 שנה להתרחשותה. המחלוקת בין ראש הממשלה דוד בן־גוריון, מקים צה"ל, ובין מנחם בגין, מפקד אצ"ל, התפתח לכדי עימות בוטה וחריף שהביא לאסון נורא. צבא צעיר שבנה את כוח ההרתעה שלו וממשלה טרייה שביקשה לחזק את המשילות שלה עמדו מול ארגון צבאי עצמאי עם מטרות אידאולוגיות נוקבות, שביקש לממש את יעדיו. שני הצדדים נלחמו בחירוף נפש באויב חיצוני משותף. נשמע מוכר?
הכול כבר היה שם: מאבקי כוח נוקבים, האשמות הדדיות ותהליכי משא ומתן מורכבים וטיעונים שכשלו; סירוב פקודה של טייסי חיל האוויר שלא הסכימו לירות על יהודים, מה שהוביל להחלטה להפציץ את האונייה אלטלנה מהיבשה; התותחן הראשון שקיבל את הפקודה לירות התנגד לה, והמפקדים נדרשו למצוא תותחן חלופי לביצוע המשימה. הסוף ידוע: 19 הרוגים, ובהם שלושה עולים חדשים.
בשני הצדדים היו אוהבי העם והארץ, שכל אחד מהם היה משוכנע שהוא עושה את הדבר נכון ביותר לטובת המדינה. מתוך ספרי ההיסטוריה והיומנים של שני הצדדים ברור גם שכל אחד מהם משמר סיפור אחר לחלוטין, הכתוב מנקודת מבט שונה מזו של הצד האחר. מעל לכול, ברור שמרגע שנורתה האש אין דרך חזרה. אין דרך להשיב את ההרוגים, וכל שנותר הוא להתמודד עם המשמעויות.
אין לדעת עד כמה האירוע הזה השפיע על מערכות היחסים היום בחברה הישראלית, אך הדמיון לנעשה כעת בולט ומעורר דאגה. נדרש מכולנו מבט מפוכח, עם הרבה יותר אחריות, כי אנחנו יודעים שהכול ייתכן.
מראש הממשלה בנימין נתניהו ושרי הממשלה, שבאחריותם לשמור על המשילות, נדרש לוודא שצה"ל, המשטרה והשירות הציבורי משרתים רק את האינטרס הציבורי. עליהם להמשיך לעבוד קשה לבניית האמון של כלל חלקי הציבור בעשייתם, כדי למנוע מוטיבציות של פעולות עצמאיות מסוכנות.
לשם כך יש להקפיד לנהל דו־שיח מתמיד עם כל הקבוצות בחברה הישראלית, ובעיקר עם אלה שחלוקות עליהם פוליטית. לא צריך להגיע להסכמה, אך חייבים להגיע להבנה. יש לגלות רגישות להחלטות שאולי יתפרשו כפוגעניות בצד האחר ולהבין שגם כשהכוח נמצא בידיך – לא תמיד נכון להשתמש בו.
אולם האחריות לא מוטלת רק על הממשלה והעומד בראשה. גם מהאופוזיציה הפוליטית והאזרחית, שרוצה את טובת המדינה אבל מתנגדת למהלכי הממשלה, נדרש לוודא שצה"ל, המשטרה וכל גופי השירות הציבורי אינם חלק מהמאבק הפוליטי. הם חייבים להיות מחוץ לדיון.
צריך להשמיע קול, להתריע ולמחות על הפעולות שהממשלה שוגה בהן. יש ליזום פעולות חיוביות, שכן הממשלה לא יכולה ולא יודעת לעשות הכול. אין לפעול כך כניגוח, אלא כחלופה אזרחית לשעת חירום, שנובעת מתוך מחויבות מוסרית. עם כל הקושי, יש לעשות הכול כדי שהחלפת השלטון בישראל תיעשה ורק בקלפי, ולא בשום דרך אחרת. דמוקרטיה היא ערך, ולא רק כשהיא נוחה לנו.
שום דבר טוב לא יכול לצמוח משנאת אחים ומהגברת הקיטוב, ולאיש אין פטור מאחריות על מלחמת אחים. בל נשכח את התותח שירה בחופי תל־אביב לפני 76 שנה: הוא לא ירה בטעות. הירי הזה היה תוצר של אי אמון, שנאה וחוסר יכולת ליצור מנהיגות משתפת.
אלטלנה היא תמרור אזהרה לכולנו. לא חיכינו אלפיים שנה בגלות כדי להרוס במו ידינו את מה שנבנה פה בדם יזע ודמעות. יש לנו מספיק אויבים מבחוץ, שעסוקים כל העת במציאת דרכים להשמיד אותנו. אין סיבה לעזור להם.
