הראי"ה קוק, שיחד עם עמיתו הרב יעקב מאיר היה הרוח החיה מאחורי ייסודה של הרבנות הראשית לארץ ישראל (לימים: הרבנות הראשית לישראל), סבר שהרבנים הראשיים צריכים להיבחר רק על ידי רבנים. הרב הראשי אף כונה רשמית בתקופתו "ראש הרבנים".
ההיגיון היה כזה: רבני הערים והיישובים נבחרים על ידי הקהילות במקומותיהם, שהן גוף "חילוני" במהותו, וכל הרבנים הללו בוחרים בתורם את הרבנים הראשיים. נשמע הגיוני? אולי לרב קוק.
הנהגת היישוב, ומי שניהל את העסק הזה מטעם שלטונות המנדט, נורמן בנטוויץ', חשבו אחרת. הם דווקא חשבו שהנהגת הציבור ה"חילונית" (לאו דווקא לא שומרת מצוות, אבל לא רבנית) צריכה לקחת חלק מרכזי בבחירה. הפשרה בסוף הייתה אסיפה בוחרת ששני שליש ממנה רבנים, והיתר מנהיגות אזרחית-חילונית.
בהמשך, כחלוף השנים, הפרופורציות השתנו אבל עקרון הרוב הרבני נשמר. וכך, מאז 1980 קובע חוק הרבנות הראשית כי "האסיפה הבוחרת תהיה של 150 חברים, מהם 80 רבנים ו-70 נציגי ציבור". בהם ראשי ערים, ראשי מועצות דתיות וכו'.
מתוך 80 הרבנים, עשרה הם "10 רבנים שימנו הרבנים הראשיים לישראל, בהתייעצות עם השר ובאישור הממשלה", כלשון החוק. וכאן מתחיל הבלגאן. בעקבות עתירה שהגיש מרכז רקמן בשנת 2022, פסק בג"ץ לפני מספר חודשים כי כשכתוב בחוק "רבנים" הכוונה גם ל"נשות הלכה", וזה על מנת שבגוף הבוחר יהיה מעט יותר ייצוג מגדרי לנשים (כיום הייצוג דל ממש).
בעתירה נטען, שגם בעבר מינו הרבנים הראשיים כ"רבנים" שמייצגים אותם אנשים שלא החזיקו בכושר רשמי לרבנות מטעם הרבנות הראשית, וממילא אין מניעה שכך יהיה גם בנוגע לנשות הלכה, שעברו מבחני סמיכה על ידי רבנים אלו ואחרים והוסמכו על ידם להורות, אף אם לא בתוספת התואר "רב/רבנית" וכד'. המדינה, בגיבוי היועמ"ש, טענה שאין דבר כזה, אבל בג"ץ פסק שיש וחייב את הרבנים הראשיים "לשקול" מינוי של נשים במסגרת מכסת "עשרת הרבנים".
כתגובת נגד התכנסה לפני כחודש וחצי מועצת הרבנות הראשית וקיבלה החלטה לפיה "אין כל אפשרות הלכתית למינוי נשים לתפקיד רב. כמו כן, שקילת מינוי אישה לתפקיד רב אסורה, שכן היא מכירה בכך שאישה יכולה לשאת בתפקיד רבני". זאת אומרת: אפילו "לשקול" ובסוף להחליט שלא למנות נשים – אסור.
אז מה עושים? לשקול למנות – אי אפשר בגלל החלטת מועצת הרבנות. לא לשקול – אי אפשר בגלל בג"ץ. חשבו ראשי המשרד לשירותי דת, אנשי ש"ס, ומצאו מה שלדעתם הוא פתרון נפלא: החל מיום שלישי הקרוב, הרי אין רבנים ראשיים – כי הכהונה שלהם הסתיימה. ואם אין רבנים ראשיים – אין מי שימנה את "עשרת הרבנים", ובא לציון גואל. תהיה אסיפה בוחרת של 140 איש – וזהו. מכתב ברוח הזו אף נשלח היום מהשר מלכיאלי למשנים ליועמ"שית. נציין, אגב, שלשיטת המשנים ליועמ"שית, רבנים ראשיים אמנם אין – אבל ממלאי מקום יש, והם אלו שצריכים לבחור את עשרת הרבנים.
מה באמת אומר החוק? האמת היא שהוא לא אומר. המחוקק לא העלה על דעתו שיצפצפו עליו ככה ולא יערכו את הבחירות במועד הקבוע בחוק, בין חודש לשלושה לפני תום כהונת הרבנים הראשיים היוצאים. לשון החוק סובלת את שתי הפרשנויות ובאמת שאי אפשר להכריע מי צודק אנליטית.
ייתכן שמשפטית זה באמת פתרון לפלונטר: אסיפה בוחרת של 140 חברים, בלי עשרה רבנים שאותם בוחרים הרבנים הראשיים. אולם, מה שבש"ס כנראה לא חשבו עליו לחלוטין, הוא שבירת עקרון "הרוב הרבני", שראשיתו בימי ייסוד הרבנות הראשית ונשמר עד היום הזה.
אם עמדת מלכיאלי תתקבל, ניכנס לעידן חדש שבו אין רוב רבני באסיפה הבוחרת את הרבנים הראשיים. לא בטוח שאת אנשי ש"ס זה מטריד, אבל עבור מי שכבודה ומעמדה הרבני של הרבנות הראשית חשובים לו, יש פה עוד כרסום במעמד העגום ממילא של הרבנות – והמשך הפיחות בלגיטימציה של הרבנים הראשיים כמנהיגים רוחניים.
