פעם שיבחו את ווינסטון צ'רצ'יל על רוח הקרב שהפיח באנגלים ברגעים הקשים של המלחמה. צ'רצ'יל אמר: "לעם הבריטי יש לב של אריה. לי היה הכבוד לשאוג בשבילו". גם עם כלביא צריך מישהו שישאג בשמו. פעם היו לנו במדינת ישראל מנהיגים ששאגו בשמנו, שידעו לכוון אל התדר הרוטט של רחשי לבנו ברגעינו הטובים, ולשכנע אותנו שכאלו אנחנו באמת. בן גוריון ובגין ידעו לעשות זאת, וגם אלתרמן ונעמי שמר והרב גורן. כבר מזמן אין לנו מנהיגים ששואגים בשבילנו. במלחמה הזו בכל זאת נמצאו בדרך פלא אלו ששואגים את קולנו הפנימי. כשהמנהיגים יודעים רק לצעוק ולא לשאוג, מי שממלא את מקומם הם ההורים השכולים. מה שפעם עשתה כמעט רק מרים פרץ, עושים היום עוד ועוד אבות ואימהות.
מיד אחרי טבח שמיני עצרת שמענו את הספדו המרטיט של הרב בני קלמנזון לבנו אלחנן הי"ד: "אלחנן מת מוות טבעי. כי במקום שאין אנשים – טבעי שלשם אלחנן ילך. אני שולח ברכת חזק ואמץ ליישובנו הנפלא והרוחני עתניאל, שאלחנן היה אחד ממנהיגיו. אני שולח ברכת חזק ואמץ לקהילה החלוצית של קיבוץ בארי, שדמו של בני הרווה את אדמתה. יברך ה' א-לוהי צ-באות ישראל את שני היישובים הקדושים". מי עוד יודע לדבר כך? וכאָב כן בנו: אינני יכול לשכוח איך אחרי נאומו של מנחם קלמנזון בטקס פרסי ישראל נקבצו סביבו כל מנהיגי האומה, וחיבקו אותו לא כדי להעניק לו כוח, אלא כדי לשאוב ממנו.
משפחה אחרי משפחה, הורה אחרי הורה, אח אחרי אח. חגי לובר זועק בכל מקום לאחדות, והולך גם למקומות שבהם יצעקו עליו, כדי לשאוג גם שם לאחדות ישראל. ללי דרעי מעֵלי, היישוב שהוא בית השיטה של המלחמה הזו, אמרה כך על בנה: "התורה נדרשת בכלל ופרט וכלל. המדינה הזאת נדרשת בכלל ופרט וכלל. ואתה, סעדיה, היית כלל, וגם פרט, וגם כלל. הכלל קודם. תמיד קודם". מי שם בפיה את מילות הפלא הללו, שאי אפשר לקרוא אותן בלי דמעות, ואי אפשר לקרוא אותן בלי להתרומם?
לא רק הורי החללים מפעימים אותנו, אלא גם הורי החטופים, ייבדלו לחיים. במשך שנים שאלו את אלו שהתנגדו לעסקת שליט: "מה היית אומר לוּ זה היה הבן שלך?" היה לנו מענה לשאלה הזו, אך עכשיו יש לנו תשובה טובה יותר: אני מקווה שבמקרה נורא כזה, לו חלילה קרה, היה לי העוז שיש לצביקה מור, ושהיה לאליהו ליבמן כאשר בנו נחשב חטוף. רק ה' יודע איך יש לאנשים הגדולים הללו העוז לקרוא לניצחון ולא לתבוסה.
לא רק דתיים מדברים כך, ולא רק מתנחלים. אורן סמדג'ה קרא לנו מעל קברו הטרי של בנו עומר הי"ד: "אל תעצרו עד לניצחון! עם ישראל חי". ואיריס חיים מגלה גבורה על-אנושית, ומלמדת את כולנו שיעור אחרי שיעור בעוצמת הנפש, באהבת ישראל, בחמלה ובחסד. בכל מקום, בכל מגזר, אבות ואימהות, אחים ואחיות. את השאגה שלא העניק ה' למנהיגינו הוא העניק לשַכּולינו. קשה להבין מאיפה מגיעים מטחי השנאה שהאנשים הדגולים הללו חוטפים (לעתים רחוקות, ברוך ה'). מה מביא צייצן עלוב להטיח עלבונות באיריס חיים? מה מביא פעילת שמאל לקרוא ל"פורום הגבורה" של הורים שכולים ענקי רוח "פורום הקבורה"? אולי אלו שמטיפים לרוח קטנה ונרפית אינם יכולים לסבול את העוצמה שמביאים לכולנו האנשים הפשוטים הענקיים הללו.
לפני שנים רבות השתתפתי כמורה במסיבת הסיום במדרשה במגדל עוז. מכל רב ומורה ביקשו אז לבחור דמות תנ"כית שאהובה עליו במיוחד. כולם בחרו דמויות ידועות: אברהם, שרה, חנה. נדמה לי שאני בחרתי את דוד. הרב יעקב מדן בחר את שכניה בן יחיאל מספר עזרא. כשהוא התחיל לדבר לא זכרתי מי השכניה הזה; כשהוא גמר לדבר כולנו היינו בטוחים שהוא באמת האיש הכי נערץ בתנ"ך.
שכניה בן יחיאל מופיע בפרק העשירי של ספר עזרא. המנהיג הדגול עזרא נשבר שם, לנוכח ההתבוללות של העם. כל ישועת הבית השני כמעט מתבטלת בגלל ייאושו. ואז קם שכניה, אדם מן השורה, ואומר לעזרא כך: "יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת. וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵא-לֹהֵינוּ… קוּם כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ חֲזַק וַעֲשֵׂה". האיש הפשוט הזה מדבר דברי גבורה ועוצמה ברגע הנכון – וההיסטוריה היהודית חוזרת בזכותו למסלולה.
אלתרמן הגדול כתב על נפילת שאול, ועל היום שבו לא מלכים הם המפיחים רוח בעם הנבוך, אלא אימהות מן השורה:
אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם
אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,
אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,
אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס…
כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד.
וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד.
האימהות מדברות. קולן מרעיד אך לִבּן נחוש. האם נשכיל לשמוע?
