מעין בורק, 30, גדלה בקריית־טבעון והגיעה לבאר־שבע כדי ללמוד באוניברסיטת בן־גוריון. בן זוגה רן גדל במשגב, והגיע גם הוא לבאר־שבע לצורך לימודים. שניהם סיימו את לימודיהם האקדמיים לפני כשנה וחצי. לפי הסטטיסטיקה הם היו אמורים לעזוב את באר־שבע, כמו רוב מוחלט של הסטודנטים שמגיעים לבירת הנגב. אלא שהם בחרו להישאר לעבוד ולגור בעיר, הרחק ממשפחותיהם, לא מעט בזכות מיזם 'הרשת', שנולד בדיוק בשביל צעירים כמותם.
'הרשת' היא קהילה עירונית צעירה, שהוקמה בשכונה ב' בבאר־שבע כדי לאפשר לצעירים ליצור מסגרת חברתית משותפת בעיר הגדולה. הצעירים ב'רשת' נקראים לקבל אחריות על סביבת המגורים שלהם באמצעות שותפות באירועים ויוזמות חברתיות. בתמורה הם זוכים לתחושת שייכות בסביבה עירונית שעלולה להיות מנוכרת. "בתור סטודנטית במשך שבע שנים צרכתי תרבות פנאי וחוגים בתוך הקמפוס של האוניברסיטה", מספרת בורק. "אחרי סיום הלימודים אתה מחפש חלופה, ומוצא את עצמך לבד כי הרבה מהצעירים שלמדו איתך חזרו למרכז הארץ. הרשת מייצרת בעבורי אלטרנטיבה של תרבות פנאי ואירועים חברתיים, שבהם אני פוגשת צעירים כמוני שמתגוררים בעיר". 'הרשת' מקיימת מערך של סדנאות, קורסים וחוגי יוגה, ואחת לכמה חודשים גם פסטיבל 'פריסקול' שנמשך שלושה ימים ומציע שיתוף ידע של יותר מ־25 סדנאות מגוונות.
בורק עובדת כעצמאית בתחום שלמדה, תכנון ערים, אך בזמנה החופשי היא מנהלת את אחד הפרויקטים החברתיים של הרשת – 'הכולבויניק'. מדובר במחסן ציוד שיתופי המאפשר לכל תושב בשכונה לשאול כלי עבודה וציוד לגינה לכמה ימים. הכולבויניק פתוח במשך שלושה ימים בשבוע ומופעל בידי צוות מתנדבים, כולם צעירים מ'הרשת' של באר־שבע.
אור דובקובסקי, שהתנדב ב'כולבויניק', יזם עם עוד כמה חברים נגרייה קהילתית. הנגרייה, שפועלת ארבעה ימים בשבוע בתוך בית הספר אמי"ת טכנולוגי, מעניקה מרחב פתוח לעבודה אישית וגם מקיימת קורסי מבוא לנגרות שימושית. גם דובקובסקי (33), יליד הרצליה, הגיע לבאר־שבע כדי ללמוד באוניברסיטה. אחרי שנחשף לפעילות של 'הרשת' הצטרף לקהילה, וכיום, כך הוא מעיד, הוא מחובר לבאר־שבע לא רק בגלל הלימודים אלא גם מבחינה חברתית.
ארגון־הגג שמפעיל את 'הרשת' בבאר־שבע, בשיתוף הרשות לפיתוח הנגב ומרכז הצעירים של באר־שבע, הוא 'ארץ עיר', ארגון שפועל לקידום עירוניות חברתית בערים באמצעות חיזוק שלושה תחומים מרכזיים: קהילה, יזמות חברתית ותעסוקה. הרעיון של 'הרשת', כפי שמספרת שרית מייסון מ'ארץ עיר', הוא לייצר מודל חדש של קהילות צעירות במרחב העירוני. הקהילות, שקיימות גם בחיפה ובירושלים, אינן מורכבות ממשפחות עם ילדים שחולקות מרחב משותף אלא מצעירים שמחפשים שייכות חברתית וחיי תרבות ופנאי, ורוצים גם להיות מעורבים במקום שבו הם מתגוררים. המטרה, אומרת מייסון, היא לא להיות רק צרכנים של העיר אלא גם יצרנים, ולהוביל יחד עם התושבים הוותיקים שינוי חברתי.
האפקטיביות של הרשתות כבר מוכיחה את עצמה. ממחקר שנעשה בחודשים האחרונים עולה ש־81 אחוזים ממי שהגדירו את עצמם חלק מהרשת דיווחו שהיא תרמה להחלטתם להישאר לגור בעיר.
פועלי העולם, התאחדו
שלושה ביקורים ב־WeWork של באר־שבע המחישו לי עד כמה המקום הזה מספר את סיפורו של שוק התעסוקה העתידי, במיוחד בפריפריה. למי שטרם נחשף למונח, WeWork הוא חלל עבודה משותף שבו עובדים זה לצד זה יזמים פרטיים, חברות או גופים ציבוריים. ב־WeWork של באר־שבע, שממוקם בפארק ההייטק 'גב ים', תוכלו למצוא משרד של מועצת הנגב לצד משרד חקירות פרטי, חברות תוכנה שמעסיקות כמה עובדים וסטארטאפים פרטיים שמעניקים שירות לחברות שונות. לצד החללים הפרטיים קיים חלל משותף, מזמין ורחב־ידיים, שבו כל העובדים יכולים ליהנות ממטבח מאובזר היטב, ומפינות ישיבה נוחות לפגישות או הפסקות. נוסף על אלה, המתחם כולל גם חדר משחקים וחדר אימהות, המאפשרים להביא גם את הילדים לעבודה.
הרעיון העסקי של החברה האמריקנית WeWork הוא פשוט. החברה רוכשת מבנה או קומה בתוך מבנה, מסיבה אותו לחלל עבודה משותף, ומשכירה חלקים ממנו תמורת תשלום חודשי. אפשר לשכור כיסא ליד שולחן עם שותפים, שולחן אישי או משרד פרטי. השוכרים מצידם אינם מחויבים לטווח ארוך, ויכולים לבטל את החוזה בכל חודש.
מהספר הטרי 'להמציא כל בוקר מחדש' (גלית חמי וסופי שולמן, הוצאת ידיעות ספרים), המרכז את סיפוריהן של 70 המצאות ישראליות, למדתי שגם לסיפור של חברת WeWork יש שורשים ישראליים, ושחלק משמעותי מההשראה לפרויקט הגיע מהקיבוץ הישראלי, מה שמסביר מדוע גוגל מכנה את המיזם בשם 'קיבוץ 2.0'.
אדם נוימן, אחד משני המייסדים של WeWork, הוא ישראלי שחי בארה"ב אבל התגורר בעבר בקיבוץ ניר־עם. ביום שבו הוא היה אמור לפנות משרד ששכר בניו־יורק לצורך עסקיו, הוא נפגש במקרה עם מיגל מקלווי, אדריכל ששכר לצידו משרד לצורך עבודתו. מקלווי, שגדל בקומונה שיתופית שהקימו אימו וארבע חברותיה ביוג'ין שבאורגון, הכיר גם הוא את החוויה הקיבוצית. השניים ישבו לכוס קפה וקיטרו על מצבו הרעוע של בניין המשרדים שבו עבדו. מהשיחה הזאת נולד רעיון ה־WeWork, המונה כיום 130 אלף שוכרים ב־160 בניינים ב־52 ערים ברחבי העולם. מבחינת נוימן ומקלווי, המתחם המשותף לא נועד רק להעניק לעובדים סביבת עבודה נעימה ומפנקת, אלא גם ליצור ביניהם אינטראקציה ושיתופי פעולה. את החברה שהקימו הם לא הגדירו כחברת נדל"ן, אלא כחברה שמתיימרת ליצור בעבור העובדים חיי קהילה, רשת של קשרים ותמיכה הדדית.
הבשורה התעסוקתית של חללי העבודה המשותפים משמעותית במיוחד בפריפריה. עם ההתקדמות הטכנולוגית, יותר ויותר עובדים מרשים לעצמם להתרחק ממרכז הארץ הלחוץ והצפוף ולעבוד מרחוק. הם נהנים מהשקט והנחת של הפריפריה וחוסכים את הנסיעות המתישות, אבל הניתוק מהמשרדים במרכז הארץ כופה עליהם לעיתים גם תחושת בדידות. המרחבים המשותפים של WeWork מאפשרים גם לעובדים מרחוק את המפגש החברתי שנמנע מהם. 
