פרשת קורח מספרת על מה שנדמה כקריאה למרד ולהיפוך סדרי שלטון. בשונה מתלונות אנונימיות אחרות לאורך המסע במדבר, כאן יש למתלוננים פנים ושמות, אפיונים ואינטרסים.
בקבוצת החולקים ניצבים קורח שהוא מבני לוי, דתן ואבירם ואון בן פלת שהם מבני ראובן, ואיתם 250 איש המאופיינים כ"נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם". אם להשתמש במושגים מעולם הספרות, יש כאן דמות קולקטיבית של קושרי קשר, ודמויות מייצגות וטיפוסיות בראשם.
מה רוצה קורח? התשובה טמונה בשושלת היחס המפורטת שלו, כמו גם בתשובת משה המזהה מיד את האינטרס: "רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי". לא רק שקבוצת קורח כולה היא קבוצה של אליטה, הרי שבנוסף, בני לוי כשלעצמם אינם בדיוק הדוגמה ל"כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים". הם אינם כל העדה, ואינם מעוניינים להיות כאלה. הטענה הכביכול שוויונית של קורח היא לא יותר ממסווה לשאיפותיו האישיות. הוא מקווה לרכוב אל ההנהגה על גבי רגשות הקיפוח של כלל העם, אף שאין לו כנראה כל כוונה לבצע מהלך שיגרום לו חלילה לרדת ממעלת בני לוי אל שאר העם.
מה רוצים דתן ואבירם? דמויותיהם של דתן ואבירם, כמו גם מניעיהם, שקופים פחות, וממילא מסקרנים יותר. אנחנו יודעים שמדובר באחים בני אב אחד משבט ראובן. מה האינטרס שלהם? ניתן כמובן לקשר את המוצא מראובן, בכור השבטים, אל תחושות הקיפוח. אך נראה שלא די בכך. התנהגותם מבטאת עזות פנים והתרסה. הם מסרבים להגיע לשיחה עם משה, שמזמן אליו דווקא אותם מבין בני ראובן הנלווים אל קורח.
אזור הנוחות
משה, מנהיג העם, מי שעלה אל האלוהים, השופט והמורה, המוציא והמביא, שקרע במטהו את הים ופעם אחר פעם הוכח שה' עמו, קורא להם לשיחה אישית, אך הם מודיעים בחוצפה "לא נעלה" כתגובה אינסטינקטיבית ראשונית, ואף חוזרים שוב על ההצהרה הזו בסיום דבריהם המתריסים. לא רק שגרמת לנו רע, הם מטיחים במשה, אתה גם רוצה לשלוט בנו:
וַיִּשְׁלַח משֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה, הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר.
האופן שבו דתן ואבירם מתייחסים ליציאת מצרים הוא מדהים. מצרים בפיהם היא "ארץ זבת חלב ודבש"; אותו ביטוי ממש שבו השתמשו כלב ויהושע בפרשה הקודמת לתיאור ארץ ישראל, משמש עכשיו את דתן ואבירם לתאר את מצרים. הם מודעים לכך שמבחינת משה ארץ ישראל היא היא ארץ זבת חלב ודבש, אבל מדגישים: "אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם, הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר? לֹא נַעֲלֶה". הוצאת אותנו ממצרים, אבל לא הבאת אותנו אל המנוחה והנחלה.
נדמה שכאן יוצא המרצע מן השק. פרשת המרגלים כבר הייתה. ההתמרמרות של דתן ואבירם ושל הדומים להם היא בעיטה של אנשי דור המדבר, היודעים שלא יגיעו אל הארץ המובטחת, וממילא שואלים את עצמם בשביל מה היו צריכים לצאת ממצרים ולעזוב את המוכר והנוח, את הקישואים ואת האבטיחים. אם בתלונות הקודמות היה המרמור תוצאה של חולשה, כאן הוא כבר תוצאה של ייאוש. ממקום של ייאוש קל לחפש אשמים.
מבחינת דתן ואבירם, משה ואהרן הם הכתובת. שלא כקורח, אין הם מבקשים תפקידים בשלטון ואף לא טובות הנאה מחילופי ההנהגה. הם בועטים. אם המציאות לא מסתדרת כפי שרצו, ואם הדרך והכיוון אינם ברורים להם, הם לא ינסו לקחת אחריות ולהסתכל קדימה, אלא יבוססו בעבר, ישלו את עצמם שהיה טוב יותר, ויאשימו את מי שמבחינתם מייצגים את הדרך. בשונה מבני לוי, הכתובת המרכזית לתלונות שלהם היא לא אהרן, אלא משה.
תקועים במעבר
דמותו של משה עצמו בסיפור מדגימה את כל מה שפסול בהתנהגותם של קורח ועדתו, כשהוא משמש כ"דמות אנלוגית" הפוכה אליהם. מעולם לא ביקש לו כבוד, "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי", ואף לא ביקש את בחירת ה' בו. גם בפרשה הזו וגם בפרשה הקודמת התחנן בפני הקב"ה שלא יכלה את ישראל, על אף ההצעה ש"ואותך אעשה לגוי גדול".
אלא שמשה איננו הכתובת, והבעיטה אינה בעיטה בו. בסיפור של דתן ואבירם יש דמויות שונות, אבל דמות אחת נעדרת ממנו באופן מובהק: הקב"ה. בדברי קורח יש מס שפתיים של התייחסות לה', "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה'", ותשובת משה מתייחסת בדיוק לכך: "לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה'. וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו?"
פרשת קורח מסמנת את מה שבדורות מאוחרים יותר סימנו חכמי ישראל ובראשם הרמב"ם: האמונה בנבואתו ובשליחותו של משה כאחד מעיקרי האמונה, זו שבלעדיה לא תיתכן אמונה בתורה מן השמיים. ויכוח חברתי ותביעה לשוויון עשויים להיות לגיטימיים, אלא שמי שראו אותות ומופתים במצרים ועל הים ובחורב, לא אמורים לדון במציאות כאילו אין ה' בתוכה. כפי שאומר משה במעמד פתיחת פי האדמה: "וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'".
נדמה שעונש הבליעה באדמה אינו רק קבר, ואף לא רק מידה כנגד מידה, פתיחת פה כנגד פתיחת פה. העונש מציב את הבלועים לנצח בשלב המעבר הקשה ממוות, או בלשון חז"ל: "לא חיין ולא נידונין". בני דור המדבר שקיבלו את הגזירה, זכו למות ולהיקבר וזכו לבנים שייכנסו לארץ ישראל. הם סגרו את המעגל. מי שלא הייתה להם הסבלנות הנדרשת ללכת את הדרך, או המוכנות להמשיך את המסע למען עתיד ילדיהם, מי שלא ראו בו את יד ה' והנהגתו – לא ישלימו שום מסע, אף לא את מסע חייהם שלהם.
