לעיתים כדי לעורר אדם מעלפונו, נדרשת סטירת לחי מהדהדת. המאמר שפרסם כאן אליהו לוי בשבוע שעבר, תחת הכותרת "הקונספציה של הציונות הדתית", היה בגדר סטירת לחי תודעתית. בעצם לא רק המאמר הזה, אלא עוד שורה של מאמרי דעה, הגיגים וברבורי אולפנים, שממלאים את החלל מהצד החרדי.
מעולם לא הטיחו את השקר בצורה עירומה וּוולגרית כל כך. אחרי שבעים וחמש שנים שבהן העולם החרדי, שאני משתייך אליו מנעוריי ועד היום, מספר לכולם שהוא חלק מהעם, שהוא רואה ביהודים אחרים אחים, ושלפי תפיסת עולמו הוא נלחם כתף אל כתף יחד עימם אלא שהוא עושה זאת באמצעות לימוד תורה – האמת העגומה יוצאת לאור. חשבתם שהוויכוח מתנהל בשאלת ה"מגנא ומצלא" ו"רבנן צריכי נטירותא"? ובכן, הפתעה. הוויכוח הזה מעולם לא היה העניין האמיתי.
ובכן, מישהו יכול להסביר לנו על מה כן הוויכוח? לא ממש. מתברר שכל דובר חרדי רשאי לקחת את הוויכוח לאן שבא לו. לפי אליהו לוי, הנושא הוא בכלל ההתנגדות למפעל הציוני; עוד נחזור לטיעון הזה בהמשך.
אכן, לציונות הדתית התמימה יש "קונספציה", כלשונו של לוי. מבחינתה מתנהל כאן "דיון", שבו מנסים לברר את הסוגיה ולראות עם מי הצדק. בהתאם לכך, רבני הציונות הדתית פותחים גמרות ורמב"ם, מנסים להבין האם אכן התורה מגנא ומצלא, או שמא "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". הם כותבים ומפרסמים מערכות למדניות, מצטטים מקורות ומדייקים בהם, ואז מגלים שהצד שמולם מפהק ואפילו מלגלג. הוא הרי לרגע לא התכוון לדון ברצינות בשאלה, אלא בסך הכול ביקש להתחמק מהדיון. ומה שהכי מעליב הוא שמי שמנהלים את הדיון מהצד החרדי הם ברוב המקרים עיתונאים ודוברים שהם בגדר עמי ארצות גמורים, ושכל יכולתם היא מילולית ופוליטית. השאיפה ללבן את הסוגיה ברצינות הוא אכן "קונספציה דתית־לאומית".
הונאה עצמית
לפני שנתייחס לטיעוני הכותב דנן, ננסה לעקוב אחר פיתולי הטיעונים החרדיים ולהגיש סיכום תמציתי של אוסף האמירות המופרחות באוויר. מתברר שהרטוריקה החרדית בימים אלו היא הונאת דברים גדולה, ובמילה פחות מכובסת: שקר, בעיקר שקר עצמי.
הדיון מתנהל בערך כך: בשלב ראשון עולה הדובר החרדי ומצהיר: "התורה הקדושה היא זו שמגינה על עם ישראל". לעיתים הוא מוסיף אלמנט רגשי: "אתה יודע כמה קשה ללמוד עשר שעות ביום?". מי שנדרש לרוב להתמודד עם הטיעון הזה הוא מגיש טלוויזיה חילוני ללא כל מטען תורני. הוא מרגיש שמשהו כאן לא נכון, אבל אין לו יכולת לדון בעומק הסוגיה של "מגנא ומצלא".
לכן הוא נאלץ לבדוק בשוליים: "רגע", הוא שואל, "ומה קורה עם אלו שלא לומדים?" בשלב זה נכנסת מערכת ההונאה לפעולה. הפוליטיקאים היותר מיומנים – בדרך כלל מהקצוות הרכים של ש"ס – יהנהנו נחרצות ויבהירו: "אין ספק, מי שלא לומד חייב לשרת". ברוב המקרים זה יעבוד. המראיין החילוני ידגיש בהתרגשות את "האמירה החשובה", וערוץ 14 יהדהד אותה שוב ושוב למען ביסוס הקואליציה. ואולם מהר מאוד המלאכה תיעשה בידי אחרים, כאשר מישהו מההנהגה הרוחנית יכריז ש"חלילה, אין מקום לאף צעיר חרדי בצה"ל", ושאולי בכלל הגיע הזמן לעזוב את הארץ.
הדוברים החרדים הישרים יותר עוברים לשלב הבא, ומאמצים את הטיעון התרבותי: "הצבא הוא לא מקום מתאים לחרדים. צעיר חרדי שייכנס לצה"ל לא ייצא ממנו חרדי". מראיינים מיומנים יתהו: "אבל הצבא רוצה להקים לכם מסגרות נפרדות שישמרו עליכם". והדוברים ישיבו: "אם וכאשר נראה תוכניות כאלו, יהיה על מה לדבר". שוב, מתוך תקווה שיבוא מישהו ויצהיר ש"אין סיכוי שהדבר יקרה".
טיעון נוסף, פרגמטי כביכול, מושמע לרוב מפי אלה שחשים עצמם יותר "אינטלקטואלים" במגזר החרדי. "הצבא", הם אומרים בידענות, "לא צריך ולא רוצה את החרדים". בדרך כלל הם יצטטו אמירה של מפקד פלוני או של רמטכ"ל פלמוני, שנאמרה כמובן לפני המציאות החדשה והקשה של שנת תשפ"ד.
מאמרו של לוי עושה שימוש בוורסיה מסוימת של הטיעון הזה. הוא מודה ביושר ש"אכן זו סוגיה שצריך לטפל בה", אבל מבצע תרגיל שקוף ומרחיק עדותו אל העתיד: "איש אינו חושב שגיוס חרדים יציל את מצב המדינה או יקל את נטל המילואים", הוא כותב. "אפילו בהנחה שתקום עכשיו חטיבה חרדית לוחמת שלמה, עד שתסתיים ההכשרה שלה כולנו מקווים כי המילואימניקים ישובו כבר לביתם. אם המטרה הייתה להקל על המילואים את משאם, הגיוני בהרבה להפנות את המאמצים לגיוס לוחמים שכבר קיבלו הכשרה".
נראה שמבחינת לוי, חוסר־הצדק הזועק מול המילואימניקים יכול להמשיך להתקיים גם בעוד כמה שנים. כיוון שהוא איננו מציע להכשיר כבר עתה אלפי לוחמים חרדים, בעוד שלוש שנים הוא שוב יוכל לטעון ש"איש אינו חושב שגיוס חרדים יציל את מצב המדינה". אכן, למילואמיניקים של היום זה אולי לא יעזור, אבל את אלו של עוד שנה ושנתיים זה בהחלט יכול להציל. שהרי אותו בוקר של שמחת תורה לימד את כולנו שתפיסת ה"צבא קטן וחכם" קרסה בדם ואש, ומעתה צה"ל זקוק לכוח אדם רב, בסדיר ובמילואים. וככל שיחלפו השנים, הצורך הזה צפוי לגדול.
עדיפה נשירה על ריקבון
עד כאן תיארנו את הטיעונים המושמעים לרוב מול מראיינים חילונים. זהו ויכוח קל יחסית, שכן החילוני יודע שאינו יודע. כשמישהו מצטט לו פסוק, גם אם הוא מכעיס אותו, אין לו שום דרך להתווכח. הוא נאלץ להרכין ראש, ובמקרים רבים לשנוא, רחמנא ליצלן, את התורה שבשמה מדברים.
ואולם כאשר בצד השני ניצבים דוברים ציוניים־דתיים, זה כבר סיפור אחר. הציבור החרדי ניצב במבוכה מסוימת מול ה"מזרוחניקעס". רבים בעולם החרדי מבינים שרמתו של עולם התורה הציוני איננה נמוכה מזו החרדית, ואף להפך. נכון, הרבנים הציונים־דתיים אינם לובשים פראקים ולא מתקוטטים על תארי "מרן" ו"הגאון הגדול". אבל די להקשיב לשיעור קצר שלהם כדי להבין שאין להם במה להתבייש, לא בתורה וגם לא ביראה. הסיפורים ההרואיים על תלמידי חכמים מופלגים, רמי"ם ודיינים מקרב הציבור הדתי־לאומי שיצאו לקרב ומחרפים את נפשם כפשוטו להצלת עם ישראל, לא יכולים להותיר לב אדיש.
עם המזרוחניקים, הוויכוח הופך להרבה יותר מעצבן. להם קשה למכור פסוקים ושברי גמרות. הם יודעים לתמוך את דבריהם בחז"ל וברמב"ם, שלא לדבר על פסוקי תנ"ך שתלמידי חכמים חרדים מכירים במקרה הטוב מן ההפטרות. יתרה מזו, המזרוחניקים מוכיחים בעצם הווייתם שאפשר ללבוש מדים ולהיות ירא אלוקים, ושאפשר ללמוד בהפסקות שבין קרב לקרב יותר מבחור ישיבה ממוצע.
ובכן, מול הציונות הדתית אין מנוס אלא להעביר את הדיון למשלב אחר, והמאמר של לוי מדגים זאת היטב. כביכול אומר הכותב: בואו לא נדבר על "מגנא ומצלא", כי אני יודע שאכשל. לכם, המזרוחניקעס, אני לא יכול לסתום את הפה ואת המחשבה עם "ככה הורו לנו גדולי הדור", משום שאז אתם עלולים לשאול "מהיכן דנתנו". אז במקום לחפור, בואו נדבר פוליטיקה. אתם מנסים למצוא חן בעיני החילונים, אבל זה לא הולך. תראו אתכם, נהרגים כמו זבובים, אבל הרמטכ"ל והפיקוד שמאלנים.
לדתי־לאומי ששבוי ב"קונספציה" שיהודי צריך למסור את נפשו כדי להגן על אחיו מדין "לא תעמוד על דם רעך", קשה להתמודד עם צורה כזו של טיעון פוליטי ציני. חרדים קצת יותר מיומנים נוהגים בשלב זה גם להטיל רפש בחינוך הציוני־דתי. "אתם שונאים אותנו", הם טוענים, והבורים שבהם מעזים לדבר על "שנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים", כאשר במקרה הזה ה"תלמיד חכם" הוא מי שחובש כובע, ואילו "עם הארץ" הוא מי שבקי בתנ"ך, בחז"ל ובהשקפה בהירה.
ואולם לא רק שהציונות הדתית לא שונאת את החרדים, אלא שבעשורים האחרונים התפתחה בקרבה מין נחיתות ואף פנטזיה רומנטית תלושה כלפי החרדים. הפרנצ'ס החסידיים מלאים בצעירים סרוגי כיפות, שאין להם שמץ מושג על "רכילות", "נייעס" ומחלוקות פנימיות. הם מתנדנדים ומתפעמים, מבלי לחוש ב"ירידת הדורות" מימי המגיד ממזריטש וחבורתו. הציונות הדתית מכניסה אל אוצר הספרים שלה את כל גדולי ההוגים והלמדנים החרדים, ללא צנזורה. בבתי המדרש שלה דנים ברצינות בטיעונים שבספר "ויואל משה", הרבה יותר משחסידי סאטמר עצמם עושים זאת. כך שהדיבור על "שנאה" מנותק לחלוטין.
כחלק נוסף מאותה מתקפה, נהוג לנפח את מספרי הנושרים הדת"לים ולנופף בהם: "אולי אתם צודקים, אבל יש לכם כך וכך אחוזי נשירה". מבלי להתייחס לנתונים המופרזים שמושמעים בהקשר הזה, ומבלי לציין את אחוזי הנושרים וה"אנוסים" ההולכים ומתרבים בעולם החרדי, מבחינת הציונות הדתית יש משהו הרבה יותר מפחיד מ"נשירה": החשש שהעץ כולו ירקיב וישכח את תפקידו, ועוד יהפוך את הריקבון לאידיאולוגיה.
תהליך של הקצנה והתרחקות
לסיום, אי אפשר בלי להקדיש כמה מילים לטיעון המרכזי של לוי, על התנגדות החרדים למפעל הציוני. אפשר להתפלפל ולהסביר עד כמה נואלת הטענה הזו מצד ציבור שכבר למעלה מארבעה עשורים חולש על עמדות שליטה מרכזיות באותו מפעל ציוני, זוכה לתקציבים, נהנה משירותי הרווחה והרפואה הרבה יותר מחלקו באוכלוסייה ומתרומתו הכלכלית, וגם משתתף בדיוני הקבינט ומכריע בשאלות ביטחוניות, מבלי שילדיו שותפים למאמץ המלחמתי.
הטיעון של "מציל מיד הארי" היה נכון אולי לתקופת קום המדינה. כיום ברור שהציבור החרדי לא מציל את המגיע לו, אלא לוקח הרבה מעבר לחלקו. "חברת הלומדים" שהתפתחה בישראל היא תופעה חסרת תקדים, שחיה ונושמת אך רק תודות ל"מפעל הציוני" שהיא כה מתעבת. עצם העובדה שקיצוץ קל בתקציבים גורם לחרדים לדבר על קריסת עולם התורה, מלמדת על כך יותר מכול.
הציבור החרדי, שהתיימר להיות "המזוזה של המדינה", חוטא לתפקידו כבר כמה עשורים. תחושות הערבות והאחריות נעלמה מן העולם. לא רק שהטיעון "אנחנו מתאמצים יותר בלימוד בימים אלו" אינו נכון – לא ראינו כמעט ישיבות שוויתרו על חופשות בין הזמנים, או על שמחות ואירועים – אלא שאפילו היכולת להעמיד מראית עין של השתתפות אבדה מן העולם, ויעידו על כך האינטריגות בהעברות חוקי ג'ובים כאלו ואחרים, ללא שום התעלות לגודל השעה.
ואולם כל זה שייך לוויכוח הישן, זה של שישה באוקטובר, או, אם תרצו, של הושענא־רבה. אירועי שמחת תורה הקריסו את כל הקונספציות. זה כבר לא ויכוח תיאורטי על "ציונות" או על אמירת הלל ביום העצמאות. השאלה שלפנינו נוגעת לפיקוח נפש כפשוטו. בימים שבהם דם ישראל נשפך כמים, איש איננו רשאי לפרוש מן הכלל. מאות החיילים שנפלו חלל, אלפי היתומים והאלמנות שחייהם ישתנו לנצח, לא עשו זאת למען "קדושת הציונות" אלא בעיקר כדי להגן עליכם, אחיהם בבני־ברק ובירושלים, בקריית־ספר ובביתר־עילית.
ולא, אל תנסו למכור שוב את האשליה שיש כאן "תהליך", שלא צריך "לכרות את הקשר", ושהכול צריך להיעשות "בהידברות". שבעים וחמש השנים האחרונות לימדו שהתהליך הוא דווקא של הקצנה והתרחקות. לא בג"ץ הוא שכורת את הקשר שבין המדינה לבין החרדים, אלא האמירות הכואבות על "נמות ולא נתגייס", ועל יחס לחיילים כ"אוספי זבל".
אל נא אחיי תרעו. אל תתפתו לרטוריקה ריקה. הציונות הדתית מוטרדת מקיומו של עולם התורה לא פחות מהעולם החרדי; גם היא מוכנה להקיז הון ואון כדי לשמר את צביונה הרוחני ואת חינוך בניה ובנותיה, וגם היא כואבת ומודאגת מה"נשירה". אלא שהיא חרדה ודואגת גם לעתיד הקיומי הממשי של כולנו, ואיננה מוכנה לאפשר לוויכוחים עתיקים להסיט את תשומת ליבנו מהמציאות: עת צרה היא ליעקב, ולא תעמוד על דם רעך.
