ישועה בן־שושן, חכם ישועה בפי ירושלמים רבים, הלך לעולמו ביום שישי שעבר אחר הצהריים. ברבע לשלוש נקבע מותו, ובארבע כבר הצטופף קהל גדול בבית ההלוויות שמגר. לבם של אוהביו ותלמידיו לא הניח להם לוותר על מצוות ליווי המת של מי שעוד בצעירותו השתבץ בפסיפס צדיקי ירושלים. שעת הדלקת נרות קרבה והלכה, אבל הסופדים התקשו לקמץ במילים. רק בסביבות חמש יצא מסע ההלוויה בדרכו להר הזיתים, שם נטמן ישועה ליד הוריו, שלפני כ־73 שנים העניקו לו את שמו המיוחד והמחייב. בדרך עוד נמצא זמן לעצירה ולאמירת קדיש מול שער הרחמים של הר הבית, כפי שנהג ישועה בהלוויית אמו.
ככל הידוע, הוא עצמו לא עלה מימיו להר הבית. לו הייתה מתגשמת הצעתו להסרת ה'שיקוץ' (מטבע לשון מקורי שלו לכיפת הסלע המוסלמית), היה מתעורר צורך מבצעי בעלייתם של עשרות יהודים לשם, אך בדיעבד ברור שישועה לא היה מאפשר את הוצאת התוכנית אל הפועל. הוא האמין בצדקתה ואפילו נדר נדר לממשה, אך לימים ערך התרת נדרים. אתגר הסרת ה'שיקוץ' הפך אצלו מתוכנית לתפילה. תפיסתו האמונית המתוקנת גרסה שאפשר להסתפק בהכנות ארציות לפעולה, הכנות בלבד, ולהשאיר לידי ההשגחה העליונה את הלחיצה על מתג ההפעלה. בשפתו הקבלית דובר על אתערותא דלתתא, שאולי תביא לאתערותא דלעילא.
פעם רשמתי מפיו הכחשה נמרצת, אפילו נזעמת, לטענה שרעיון טיהור הר הבית נשען על יסודות קבליים, אבל כל חייו הבוגרים הוא התנהל כאיש תורת הסוד, כך שבכל זאת קשה להפריד בין הדברים. ישועה האמין שמי ששולט בהר הבית שולט בארץ כולה, וזה לא היה רק ניתוח פוליטי קר של דברי ימי ישראל וישמעאל. "הדברים ברורים", נהג לומר בעמימות ולשאוף שוב מהסיגריה הנצחית שלו.
בדרך כלל דיבר חרישית, אם כי בשעת הצורך ידע לצעוק, כמו למשל בשיחת הנפש ערב ההתנתקות עם מכרו ומוקירו אריאל שרון.
ביום ובלילה שקד על לימודו ותפילותיו, בעיקר בלילה. מכאובי פציעתו הקשה ממערב לתעלה במלחמת יום הכיפורים בקושי הניחו לו לישון. מעת לעת היה גוזר על עצמו תענית דיבור. בנימין בן־אליעזר (פואד), מפקדו לשעבר בסיירת שקד, בא לבקרו פעם בכלא באחד מימי התעניות הללו, ונאלץ להסתפק בהנהוני גוף של המארח. בשלב הטיעונים לעונש התייצב פואד בבית המשפט כדי לספר לשופטים על החייל הדתי הצנום שהצטרף בשלהי שנות השישים אל הסיירת החילונית, ולהפתעת ותיקי היחידה נעשה ללוחם מצטיין.
"העיניים של פואד ברקו כשדיברו בסביבתו על ישועה", כתב אחד מהם בקבוצת ווטסאפ שנפתחה השבוע לזכרו של ישועה.
בקיץ 74', אחרי אשפוז ארוך, השתלב ישועה הצעיר בהרפתקאות גוש אמונים בשומרון. אחר־כך חזר לצבא. כששמעתי עליו לראשונה דובר בו כצירוף פלאי של קצין חי"ר מעולה ותלמיד חכם. בימים ההם היו מעט מאוד תופעות אנושיות כאלו בנוף הצה"לי.
כשנעצר באביב 1984 עדיין לבש מדים. הוא נחשד במעורבות משנית בכמה מהפרשיות המפורסמות שנקשרו במחתרת היהודית, ואז הדהים את חוקריו במידע על פרשה אחרת שעד אותו רגע הם לא ידעו עליה דבר, כי נגנזה עוד לפני מימושה: התוכנית לפיצוץ כיפת הסלע. בתמימותו קיווה להגיע להסכם על חשיפת מידע תמורת חסינות למעורבים ואיפול כללי. בכיר השב"כ יעקב פרי נתן לו להבין שאפשר לסגור עסקה, וישועה לא סלח לו מעולם על אי־מימושה. גם לעצמו התקשה לסלוח. כשהוצע לו לעבור לאגף ידידותי יותר בכלא, עקב מצבו הרפואי הרעוע, היה צורך בעצומה של כל שאר חברי "המחתרת" כדי לשדל אותו לעבור. אחרי חודשים אחדים קיבל חנינה ושב לביתו.
במשך עשרות השנים הבאות עסק בתורה ובמצוות בלבד. לפעמים היה מושך גם בכינור, אומנות שרכש בכלא. הדרת פניו החייכניות וזקנו שהלבין הפכו את ביתו הקטנטן יעד עלייה לרגל של מבקשי ברכה. חכם ישועה היה גם אחד המוהלים המבוקשים יותר בירושלים ובגב ההר, שלא על מנת לקבל שכר. במודעות האבל המועטות שהודבקו בשכונה במוצאי שבת נכתב, בדייקנות רבה, כי היה "ירא ה' מנעוריו ולא מש מאהלה של תורה, עמוד צלותהון דישראל, דבק בקונו, חסידא וקדישא, גיבור ישראל".
עשרה ילדים הוא גידל בצניעות עם אשתו יעל בדירת חדר ומשהו מול שוק מחנה יהודה בירושלים. בערב ראש השנה היא הייתה צרה מלהכיל את המוני המנחמים, והגברים האבלים במשפחה נאלצו לנדוד לבניין סמוך. מפה לאוזן סופר שם כי שעה קלה לפני מותו בבית החולים מסרטן הריאות שאובחן אצלו לאחרונה הספיק לקרוא שמע־ישראל בדעה צלולה, וגם להביע צער שהוא עומד להסתלק מהעולם כשהר הבית טרם החלים מהפצע שבלבו. עד יומו האחרון האמין ישועה בן־שושן שסדר העניינים יהיה הפוך.
