במאמרו "הקונספציה של הציונות הדתית" מכיר אליהו לוי בבעייתיות שבאי־גיוסם של החרדים, אולם מציע לציונות הדתית לשנות את הכיוון בחיפוש הפתרון ולוותר על עקרון ההשתלבות במדינת ישראל.
לפני שהוא חושף את פתרונותיו, מציג הכותב כמה עמדות של הציבור החרדי, שלפחות עבורי היו חידוש מתמיה. וכך מצטט הכותב בשם "יתד נאמן": "איננו אזרחים של מדינת ישראל, שהריבון בה הוא המדינה החילונית. אנו אזרחים של ארץ ישראל, שהריבון בה הוא הקב"ה". ואם תשאלו מדוע אפוא מצביעים החרדים בבחירות ונהנים מתקציבי המדינה, עונה על כך הביטאון הליטאי: "מצילים מן הארי ומן הדוב… החרדים שמצביעים מסכימים לקחת חלק במשחק לא משום שהם מקבלים את לגיטימיות השלטונות, אלא כי זו הדרך הטובה ביותר מבחינתם לחלץ את עצמם מהמדינה".
לידיעת הקוראים, "המציל מן הארי ומן הדוב" הוא מושג הלכתי בדיני אבדות. כאשר ישנה אבדה המצויה במקום שלא ניתן להצילה, כגון שהיא בפי הארי או הדב או שנפלטה מן הים ("זוטו של ים"), אין חיוב להשיבה לבעלים גם אם יש בה סימן. נחלקו ראשונים ואחרונים האם מותר למוצא לקחת את האבדה מפני שהבעלים התייאשו מלקבלה בחזרה, או משום שהתורה הפקירה אותה ואין צורך בייאוש.
בכנות משתף אותנו הכותב בכך שהפוליטיקאים החרדים חייבים לשקר בנוגע למניעי ההשתמטות מגיוס. "כלפי חוץ", הוא כותב, "החרדים אומרים כמובן כל מיני דברים אחרים. ח"כ גפני הרי לא יכול להצהיר מעל במת הכנסת: 'אני כופר במדינה ונמצא כאן רק במשימת הישרדות'. במקום זאת הוא אומר שהתורה מגינה על עם ישראל".
לא אכנס לנבכי הפער ההשקפתי בין הציונות הדתית הקלאסית ובין החרדיות ביחס למדינת ישראל. אולם אני חייב לומר שהוכיתי בתדהמה, שכן מעולם לא חשבתי שזו העמדה החרדית של אלו שמצביעים לכנסת. כלומר, שהם אינם רואים את עצמם כאזרחי מדינת ישראל אלא כאזרחי ארץ ישראל. לתומי סברתי שזו עמדתם של נטורי קרתא. אם זו ההשקפה החרדית, אזי עוד לפני סוגיית הגיוס, עלינו לחשוב מחדש על התנהלותנו היומיומית כאן: מדוע הרבנים החרדים ושליחיהם מחפשים שליטה במוסדות המדינה ובהם הרבנות הראשית? מי שאינו רואה עצמו כאזרח המדינה, מה לו ולרבנות הראשית, מוסד שאמור לשרת את אזרחי מדינת ישראל?
לא מדובר רק בנטילת שררה שלא כדין, אלא בשליטה על אופי הפסיקות ההלכתיות הממלכתיות. אלה ראוי שתצאנה מבתי מדרש שמוקירים את מדינת ישראל גם בהיותה חילונית, ומתורתם של רבנים הרואים עצמם חלק ממדינת ישראל. השקפת העולם היא חלק בלתי נפרד מהפסיקה; הרב הרצוג, הרב עוזיאל ומחליפיהם חשו חלק מהמדינה, והדבר ניכר בפסיקתם. מניין העוז לאמץ רטוריקה אנטי ציונית אך לקחת בעלות ושליטה על מוסד ששייך למדינה ושתפקידו להתמודד עם סוגיות של גיור, כשרות ומעמד אישי של כל אזרחי המדינה?
זאת ועוד, האם תקציבי מדינת ישראל הם "זוטו של ים", הפקר או שהבעלים התייאשו מהם? וכי כספי המיסים שמשולמים על ידי אנשים שנושאים בנטל, מונחים על קרן הצבי? מהי ההצדקה ליטול ואף לדרוש את הכספים הללו? זו לא רק בעיה מוסרית אלא בעיה הלכתית.
סיומי מסכת בעזה
בהמשך המאמר מחמיא הכותב לבן־גוריון על הבנתו שיש צורך בחברה החרדית כחלק ממדינת ישראל, על מנת שהעולם יידע שזו מדינת היהודים, וקורא גם לציונות הדתית לאמץ את גישתו. במחילה, מאז עברו שנים רבות, והעולם כולו יכול לראות במו עיניו את מדינת ישראל היהודית, שיודעת לאחוז ביד אחת בנשק וביד השנייה בתורה. חיילים ערכו בתוככי עזה סיומי מסכת של הדף היומי, שקדו בתורה ונהגו על פי ההלכה כפי שהורתה להם הרבנות הצבאית. במקום לטעון לבעלות על "דמותה של היהדות", על החברה החרדית להבין שיש דגמים נוספים שמאפשרים לעולם להכיר שמדינתנו היא מדינה יהודית. למשל, תלמידי חכמים גדולים ששירתו בצבא ואף בקצונה, כגון המועמד לרב הראשי הרב מאיר כהנא, ורבים אחרים המלמדים תורה במוסדות חינוך ובישיבות ומכהנים כדיינים.
כיו"ר ארגון רבני ורבניות בית הלל, אנו זוכים לראות עד כמה עם ישראל חפץ במנהיגות דתית ששותפה בכל פן של חיי עם ישראל בארצו, כולל מצוות ההגנה עליה. אינני רוצה לוותר חלילה על החברה החרדית, אבל בוודאי שאיני רואה בה את הדגם המנצח של דמותה היהודית של מדינת ישראל. להפך, דמותו של אדם שאינו מפרנס את עצמו, נופל לנטל על הציבור ואף עומד על דם רעהו בכך שאינו נחלץ להגנת עמו – אינה דגם ליהדות אלא חילול השם, לפי ההלכה ודברי רבותינו.
לטענת כותב המאמר, כאשר יהיו קצינים בכירים דתיים והמגמה בצה"ל תשתנה, אז היהדות החרדית תגיע בהמוניה להתגייס; עד אז, נכון שהציונות הדתית תילחם ותחתור להשגת היעד הזה. אכן, ראוי שהקצונה הגבוהה תכלול גם קצינים שהשקפת עולמם תורנית. ניתן להתווכח על האמצעים שיש לנקוט כדי להשיג את היעד הזה, אבל יורשה לי להציב סימן שאלה סביב ההנחה ששינוי כזה יוביל לגיוס חרדים מרצונם. הסיבה להתנגדות החרדים לגיוס היא החשש מחורבן עולם התורה החרדי, ומההשפעה השלילית על סגירוּת קהילותיהם – ואת זה ניתן להבין. הפתרון אינו נעוץ בזהות הקצונה הבכירה אלא במציאת מענים ראויים לחששות אלה, וביצירת מתווה נכון לגיוס בני הישיבות. עם זאת, יש להכיר בכך שהצבא איננו בית מדרש, ושהוא אכן מציב אתגרים פיזיים, מנטליים וגם רוחניים. גם היציאה למלחמה שוחקת את הנפש, ועל כך תעיד התורה עצמה. האם התורה פטרה בשל כך את העולם החרדי מהשתתפות במלחמת מצווה? האם מצווה זו תקוים רק על ידי אלו שבלאו הכי אינם שומרי תורה?
רבנים חרדים מציגים את גיוסם של בני הישיבות כאיסור הלכתי; חלקם הפליגו ואמרו שהאיסור חל גם על אלו שאינם לומדים. זו אמירה חסרת בסיס הלכתי, וגם הפוסקים מהעולם החרדי יודעים זאת. כעת טוען אליהו לוי שאין כאן בעיה הלכתית כלל, אלא רתיעה נפשית. כך או כך, על הציבור החרדי להתייצב מול הסוגיה בכנות, ולא להשמיע טיעונים הלכתיים חסרי בסיס שנוגדים את התורה עצמה. אל תניחו לאחרים לפענח את הבעיה האמיתית שמונעת את גיוסכם, אלא תואילו לומר את הטיעון בעצמכם, ביושר.
אליהו לוי בא לתקן וביקש להסביר את עמדתה של החברה החרדית, ובמקום זאת נמצא מקלקל. כי אם מה שהציג הוא אכן עמדתה, העוול גדול שבעתיים.
הרב מאיר נהוראי הוא רב המושב משואות־יצחק, יו"ר ארגון בית הלל ור"מ בבית המדרש במגדל־עז
