מאמרו של ר' אליהו לוי, שבו הוא קורא לציונות הדתית להתפכח מהאמונה בקדושת המדינה, עורר בי רצון עז לתגובה, משתי סיבות: האחת קשורה לאתגר האידאולוגי החשוב שהמאמר מעלה, והאחרת, אישית, קשורה לביוגרפיה שלי. אליהו לוי הוא נכדו של מורי ורבי הגאון המופלא ר' גדליה נדל זצ"ל, אשר זכיתי להפיץ חלק קטן מתורתו המיוחדת בספר "בתורתו של ר' גדליה". את הדפסתו הראשונה של הספר, לפני כעשרים שנה, רצו בני המשפחה לגנוז מחששות חברתיים; בשנים האחרונות, אחרי שיצא טבעו בעולם, פנו אלי אחדים מבני המשפחה וביקשו שאדפיס מהדורה נוספת משום שהראשונים אזלו.
ר' גדליה היה איש אמת. גדלותו בתורה ומקוריותו, הן בדרך לימודו והן באורחות חייו, היו לשם דבר. ה"חזון איש" החשיבו לאחד מגדולי תלמידיו, מן הסתם לגדול שבהם. הוא היה פנומן אנושי: גם ראש "כולל חזון איש" וגם חקלאי איש אדמה, גם ממציא בתחום מדעי הטבע וגם פילוסוף וחובב שירה, גם קנאי וגם פתוח, גם "תלמיד חכם קשה כברזל" וגם בעל נפש רגישה שלא פעם מזיל דמעה. ר' גדליה אמר בפירוש שלימוד תורה אינו פוטר מהשתתפות במלחמה, והתגייס בעצמו לצה"ל במלחמת השחרור, אך פרש לאחר זמן קצר בגלל אכזבתו משיקולי ההנהגה. לפי עדות נאמנה הוא התייצב שוב בלשכת הגיוס בפרוץ מלחמת ששת הימים, בהיותו בעשור החמישי לחייו, אבל אז כבר היה מאוחר מדי לצרפו למערכה.
ר' גדליה בז למדינה החילונית, שאותה זיהה עם התנהגותם של ראשיה, שריה ויועציה. הוא שנא חוסר יושר וחוסר הגינות, ואמר: התורה ניתנה כדי שנהיה בני אדם הגונים. אין צריך לומר שלא סבל חילולי שבת, ניתוחי מתים או כל התנהגות לא הלכתית, קטנה כגדולה, והיה מוכן לצאת להפגין נגדה ברחובה של עיר. כנון־קונפורמיסט מובהק הוא לא ראה ערך בשום ממסד. את מוסדות הסנהדרין, הכהונה והמלכות, שכמובן הכיר היטב מבקיאותו בכל חדרי תורה, הוא דחה בתודעתו אל ה"עתיד לבוא", שאין לו קשר עם ההווה. בניגוד לדעת רבו החזון איש, הוא לא מצא שום טעם ללכת להצביע בבחירות. ממלכתיות לא הייתה חלק ממושגיו. אפילו את עצם השייכות לעם ישראל הוא לא ראה כעובדה אבסולוטית, ונטה לדעה – שנדחתה מההלכה – שלפיה מומר מאבד לחלוטין שם ישראל והופך לגוי לכל דבר.
להיכרותי עם ר' גדליה, שהתרחשה בשלב די מאוחר בחיי, קדמו שנים ארוכות של לימוד בישיבת מרכז הרב, שבה זכיתי לקרבתם של שני ענקי רוח, גדולי תלמידיו של מרן הראי"ה זצ"ל, הרב צבי יהודה והרב "הנזיר" זצ"ל. כאדם מבוגר יכולתי להתפעל משיטתו ההגיונית המיוחדת של ר' גדליה בתחום הלמדנות התלמודית, ואף להפנים אותה, מבלי שהדבר ערער אצלי את השקפת העולם הציונית־הדתית "הישנה" שעליה גדלתי ושיסודתה בשורשי התורה, כפי שאנסה להבהיר להלן.
"לא להתלוצץ מעוזבי תורה"
הרמב"ם מכנה בכמה מקומות את עם ישראל "עדת משה ואברהם", על שם שני האירועים ההיסטוריים המכוננים: מתן תורה בסיני, וקודם לכן "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ… אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל". למתן התורה בסיני קדמו ימים אחדים של הכנה, ובראשם "הצהרת כוונות" של הקב"ה:
כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יט, ד-ו).
"אלה הדברים – לא פחות ולא יותר" (רש"י בשם המכילתא). רוצה לומר: יהודי שיושב ולומד תורה ב"כולל" בניו־יורק או באנטוורפן ובטוח שהוא ממלא את רצון ה', אינו מגשים את הייעוד שהקב"ה הציב בפנינו כאשר נתן לנו את התורה. הייעוד הוא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". ממלכה היא ישות מדינית, וגוי הוא עם, לא אוסף של יחידים פזורים בארצות העמים. התירוץ של החרדים שהמדינה חילונית ולכן אינם יכולים למצוא את מקומם בה – חוזר אליהם ומגדיל את התביעה כלפיהם: מדוע לא השתדלתם, רבבות אלפי יהודים שומרי תורה ומצוות, להקים בארץ ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש, ואז לא הייתה זו "מדינה חילונית"?
הדברים נשמעים כוויכוח מימי ראשית הציונות, אבל הם רלוונטיים לחלוטין לימינו אלה. ר' אליהו לוי כותב בכנות ובאומץ שאילו אדם כמו האלוף זיני היה הרמטכ"ל, לא היה מי שיאמין לקיצונים הרואים בצה"ל צבא שמד, והחרדים היו מצביעים ברגליים בניגוד לעמדת מנהיגיהם. אבל זה בדיוק העניין: כדי להביא למצב שבו ההנהגה הצבאית והמדינית של ישראל תתקרב לאידיאל של ממלכת כהנים וגוי קדוש, הציונות הדתית השקיעה ומשקיעה את כל כוחותיה הרוחניים והמעשיים, ומחנכת את בניה למלא את כל שדרות החיים במדינה, בצבא, בכלכלה, במדע ובמערכות השלטון, בבני תורה ובערכים של תורה. ואילו היהדות החרדית עומדת מן הצד ומחכה שהמדינה תהפוך בן־לילה למדינת התורה, ועד אז השותפות עימה תהיה רק מתוך המוטיבציה הנצלנית והבלתי הגונה של "להציל מן האריה ומן הדב".
מכאן אנו באים ליסוד השני שעליו עומדת היהדות: ברית אבות. מה משמעות הדבר שכולנו בני אברהם יצחק ויעקב? המהר"ל מפראג מעלה את השאלה הידועה מדוע לא נזכר בתורה שום דבר על אישיותו של אברהם אבינו ועל מעשיו הטובים לפני שהקב"ה נגלה אליו וציווה אותו ללכת אל ארץ כנען ולהיות שם לגוי גדול. והוא עונה:
באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית שהם זרעו, שהרי כתיב באותה בחירה ואעשה אותך לגוי גדול, וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט (נצח ישראל, פרק יא).
לאמור: הבחירה האלוהית בעם ישראל היא בחירה בכלל ישראל ולא בפרטיו, והבחירה בכלל היא קביעה אלוהית שאינה משתנה ואינה תלויה בהתנהגות הפרטים. "בין כך ובין כך קרואים בנים", "כולך יפה רעיתי ומום אין בך".
כלל ישראל זו ישות על־דורית, המכונה בספרות הסוד "כללות נשמות ישראל", וקדושתה היא קדושה עצמית שהוטבעה בה על ידי הקב"ה, ככתוב "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ־לֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים", והיא הכתובת שאליה נשלחה התורה, כדברי חז"ל במדרש: "מחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר" (גם לתורה; בראשית רבה א, ד).
ההבנה הזו היא הסיבה העמוקה לכך שהציונות הדתית מראשיתה ועד הנה רואה עצמה "שיריים לכנסת ישראל", משתפת פעולה עם כל מעשה ראוי הנעשה בעם ישראל, משתדלת להסיר ממנו כל פגם וכל ליקוי, אבל אף פעם אינה מתנתקת ממנו בשל פגמים וחסרונות.
ידועים דבריו של ראש הישיבה הליטאית הגדולה, הנצי"ב מוולוז'ין, שהמחשבה להעמיד קהילות נפרדות של חרדים שייבדלו מן הקהילה היהודית הכללית, "קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה" (שו"ת משיב דבר, מד). בוודאי שאין צורך לצטט מספרי גדולי החסידות, שאצלם המושג "כלל ישראל", והנקודה הפנימית הקושרת אליו כל יהודי באשר הוא, הוא יסוד רעיוני מרכזי באמונה ובעבודת ה'. אך אולי בכל זאת כדאי להביא פסקה אחת מדבריו של אחד מראשוני החסידות, רבו של בעל התניא והשו"ע, הלא הוא ר' מנחם מנדל מוויטבסק, מייסד היישוב החסידי בטבריה:
ולאפרושי מאיסורא באתי להזהירם, כיהודה ועוד לקרא, במאמר הכתוב אל תתלוצצו פן יחזקו מוסרותיכם ח"ו, והוא שלא להתלוצץ מבני אדם עוזבי תורה… והענין שבין כך ובין כך קרואים בנים, והוא מפריש עצמו מן הכלל להיות הוא פרטי, וכל השפעות כללות ישראל אין לו חלק עמהם, וזהו מאמר בתוך עמי אנכי יושבת, כפירוש הזוה"ק, ולשומעים יונעם ותבוא שפע ברכה מכנסת ישראל" ("מכתב מאה"ק למדינת רוסיא", בראש ספרו "פרי הארץ").
גם בן־גוריון היה משיחי
ר' גדליה לא היה חסיד או מקובל. אבל רמב"מיסט הוא כן היה. עד כדי כך הוא היה רמב"מיסט, שפעם הוא התקשר אלי בטלפון ואמר לי שהוא חושב שאולי האימרה העממית "ממשה עד משה לא קם כמשה" היא נכונה (ביניהם היו כידוע חז"ל, ודי למבין). נבדוק אפוא מה אומר הרמב"ם על הקמת מדינה לפני ביאת המשיח.
בראש הלכות מלכים ומלחמות כותב הרמב"ם שיש מצוות עשה להעמיד מלך בישראל, ובפרק י"א הוא מדבר על הציפייה למלכות המשיח. את הציפייה הזאת הוא אינו משאיר כמשאת נפש רוחנית וניסית, פסיבית, אלא מתייחס אליה כאל משימה הלכתית אקטיבית וריאלית (ומשום כך היא מופיעה כחלק מהלכות מלכים):
אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים. אין הדבר כן, שהרי ר' עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבה [בר כוכבא] המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח… עד שנהרג בעוונות, כיון שנהרג נודע שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת.
לאמור: מרד בר־כוכבא והקמת מלכות ישראל מחדש אחרי החורבן, היו מעשה לגיטימי, ותוצאותיו הטרגיות לא סתמו את הגולל על הרצון והחובה לנסות להקימה שוב כשתהיה השעה כשרה לכך. ואכן, להלן מגדיר הרמב"ם את המושג "בחזקת משיח" החל על מי שיקים את מלכות ישראל בדרך התורה, שגם אם לא יצליח להגשים את הייעודים המשיחיים – "הרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו".
הגענו לאשמת ה"משיחיות" של הציונות הדתית. תנוח דעתכם, חילונים וחרדים. גם בן־גוריון היה משיחי. כמדומה שמדי פעם התבטא כך בכתביו ובנאומיו. הוא לבש עוז־רוח היסטורי והקים את מדינת ישראל כמימוש החזון הציוני, תקוות הדורות לשיבת עם ישראל לארצו ולריבונותו. זוהי גם הכוונה שלנו, אלא שאנו מקווים ומאמינים שהחזון הציוני יקבל את ערכו העמוק ואת יכולת עמידתו מההליכה בדרך התורה, ושאם נרצה, נוכל להגשים את הייעוד האלוהי של עמנו להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור לגויים ומופת לעמים. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
