הסופר והמחזאי דויד ברגלסון הוא אחד משלושה־עשר אנשי הרוח היהודים, חברי הוועד האנטי־פשיסטי, שהוצאו להורג בחשאי בקיץ 1952, חלקם לאחר משפטים מבוימים. ברגלסון היה אז כבן 68, יליד אוקראינה שחי שנים בגרמניה ואף בארצות הברית, אך עבר לברית המועצות עם עלות הנאצים לשלטון. מסירותו לרעיון הקומוניסטי לא הועילה לו, כשסר חינו וחן חבריו בעיני סטלין.
במבחר סיפוריו של ברגלסון, בתרגומה החדש של בלהה רובינשטיין, לא ניכרת בהכרח נטייה קומוניסטית, אך ניכרת רגישות לענייני חסרון כיס ומעמד; במיוחד אנשים אמידים שירדו מנכסיהם, אבל גם תפרנים מן המניין. יותר מכך ניכר בהם קשב לרגישויות של אחרים, לחיי נפש. כפי שמציינת המתרגמת באחרית הדבר שלה, ברגלסון הושפע בעיקר מצ'כוב. הדמויות ואפילו העלילה מעוצבות בהרבה דקויות של אווירה.
יותר משני־שלישים מהכרך תופס הרומן "ככלות הכול". זהו רומן על פי אורכו ומורכבותו, וגם על פי הגדרתו בפרסומו הראשון. רובינשטיין בהצטנעותה מכנה אותו נובלה. זהו סיפורה של מירל הורוביץ, בת לר' גדליה מהעיירה הקטנה שירד מנכסיו. צעירה או כבר לא כל כך, הנושאת חן בעיני כל רואיה, נוחה לפטפוט ולפלרטוט אך נטולת יכולת להתאהב ולהתחייב. התנהגותה האנוכית מעוררת דחייה, אך המחבר מתאמץ להבינה ולעורר אמפתיה כלפיה.
כמאתיים עמודיו של הסיפור מציירים את דמותה של החברה היהודית בפולין הרוסית בתחילת המאה הקודמת; תקופה שהספרות העברית מרבה לתאר ממילא, תקופת השיא של יהדות זו מבחינת יצירה ספרותית, אך תקופה מובהקת של דעיכה. אולי ברוח הספרות האירופית מהזמן ההוא, העיסוק הרווח בקרב הדמויות הוא בטלנות ושוטטות ושבת רעים, לבד ממעטים שמוצאים מפלט בעבודה, ואם כבר מפלט מוטב בכרך הגון כגון ורשה או בכפר וביער. בטלנית מכולם – אותה מירל.
לרבים הסיפור יזכיר את "סיפור פשוט" של עגנון. זהו אותו עולם שאנו פוגשים שם. והשמות! מירל היא המילה הראשונה ב"סיפור פשוט", והורוביץ הוא שמה של המשפחה העיקרית, משפחתו של הירשל. נישואים לצורכי מיצוב חברתי הם אחד המוטיבים המרכזיים המשותפים. אם יש כאן השפעה, או מחווה, הרי היא מצד עגנון כלפי ברגלסון שקדם לו. בין ההבדלים החשובים נציין את החילון בדור הצעיר, הבולט ב"ככלות הכול", ואת העובדה שהוא נכתב במקורו ביידיש.
יידיש היא שפתן של הדמויות במציאות. כתיבה עליהן בעברית, מסוגננת או מעוגננת או אפילו לא, היא גם תרגום תרבותי שלהן. בתרגומה שומרת בלהה רובינשטיין על רוחה הספונטנית של היידיש ועל האורגניות של הלשון עם התוכן, ומסגלת אפילו לתיאורים נופך מה של דיבוריות. הציוריות רבה, אך כפי שאפשר ללמוד מהערות המתרגמת, רובינשטיין נוטה לוותר על ציוריותם של ניבים ביידיש שאינם קיימים בעברית, לטובת שפה ישירה יותר; במקרה אחד, מצער, דווקא יכלה לתרגם מילולית משחק ניבים עוקצני, "תשעה קבין שיחה שנטלו הגברים", והעדיפה לתרגם פשוט "פטפטת" ולהסביר בהערה.
בכרך שבעה סיפורים קצרים מגווני אופי. חלקם מעניינים יותר מהרומן, וכולם מהירי עלילה ממנו. הם נכתבו על פני ארבעים שנה, ובולט בהם האחרון, "עדות", שהוא מן הראשונים שנכתבו על שורדי מחנות המוות – וזאת במדינת ההשתקה, ברית המועצות.
