נורי, גיבור הרומן של אלי עמיר, משתייך למועדון המעריצים של הזמרת המצרייה המהוללת אום כולת'ום. בחבריו למועדון הוא מפציר שלאחר מותו ישירו על קברו את שירה "אל־אהאת" (האנחות), ומבטיח להם שאם יקיימו את בקשתו, "המתים בחלקת העיראקים יקומו לתחייה ויסלסלו… ויסרבו לטמון את עצמם בחזרה באדמה".
אום כולת'ום, הגברת הראשונה של השירה הערבית, מלווה בזמרתה את הרומן של אלי עמיר ואת גיבורו נורי, השומע את קולה בשינה ובעירות, בהזיה ובמציאות. באחת הסצנות האופייניות, נורי, המשרת בחיל הקשר בשנות החמישים, עולה במשוריין למובלעת הקטנה בהר הצופים, ומשקיף מפסגתו על העיר העתיקה בירושלים, רואה בעיני רוחו את בגדד עיר הולדתו, ובמקום את קולו של המואזין הוא מדמה לשמוע את קולה של אום כולת'ום מרחף כמו שכינה מעל בתי העיר, כאילו "מבשר את בואו של משיח צדקנו". לאחר מכן נורי אף רואה חיזיון שבו היא מעופפת כפייה מעל חומות ירושלים ובאה לפקוד את חשכת קיטונו הצבאי. הוא מזמין אותה לבקבוק לימונדה ומצופים מהשק"ם, והיא שרה במיוחד בשבילו את שיריה "חלום" ו"אתה המדיר שינה מעיניי", שירים שהם "אבן השתייה שלו". נורי מאזין לה "בנשימה קטועה כאילו האיסלאם היא דתו ומוחמד נביאו", ורוצה "לכרוע ברך בפניה… לנשום אותה ולהתרונן עימה ולהוליד ממנה אום כולת'ום קטנה".
את נורי פוקדים חזיונות נוספים הקשורים לאום כולת'ום. בליל החפלה החודשית של חבורת צעירים המכונים "המשוגעים מבגדד" ו"מסוממי אום כולת'ום", מתכנסים מעריציה של הזמרת הדגולה, שהעריצה את נשיא מצרים נאצר. הם אוכלים קובה בורגול, מתגעגעים לעיר הולדתם, שבה הכול התנהל שווייה־שווייה, לאט לאט, זאת בניגוד למדינת ישראל הצעירה שבה "הכול רצים, אצים, ממהרים לכבוש אדמות, לייבש ביצות, להפריח שממות… ולחפש מנוחה נכונה במקום שאין בו מנוחה", ומקשיבים לקונצרט הסלסולים, או ל"יללות של אום־אום־אום", כפי שטוענים מתנגדיה, שנמשך כמעט עד אור הבוקר. באחד השירים, "הלב מתאהב בכל דבר יפה", היא אף חוזרת על אחד הבתים 32 פעמים, בכל פעם בביצוע שונה לחלוטין, הופעה שמחזקת את הערצתם אל הזמרת החד־פעמית, שכונתה "הפירמידה הרביעית".
הרומן התשיעי של עמיר, כבר הבנתם, הוא שיר הלל לזמרת אום כולת'ום. הוא זרוע בציטוטים רבים משיריה, שלעיתים אף מעניקים לפרקים את שמותיהם וברובם משתלבים בהרמוניה בעלילה, אם כי מקצתם מעט מוגזמים ומאולצים. אביו של הגיבור נורי אף אומר לו: "בני, אנחנו דור מאושר. זכינו לראות בהקמתה של מדינת ישראל וחיינו בתקופתה של אום כולת'ום", כאילו שני הדברים שקולים בעיניו זה לזה. ברומן הזה אלי עמיר מרשה לעצמו להשתחרר מעכבות אחרונות, הן במסרים והן בכתיבה, ולשקף את השינוי התודעתי המסוים שחל בו. אם מישהו עדיין מאמין שהוא תוצר של כור ההיתוך, זה שיודע לשלב בין מזרח ומערב וחי בשני העולמות, ספרו החדש מעניק גושפנקה סופית לכך שליבו במזרח.
"די עם היללות האלה"
"והימים לא חלפו" הוא מעין ספר המשך לספרו המשמעותי ביותר של עמיר, "נער האופניים", רומן חניכה אוטוביוגרפי מרשים שגולל את קורותיו של נער עולה מעירק, העובד כשליח במשרד ראש הממשלה בתקופתו של בן־גוריון. גם הספר הזה הוא מן הסתם אוטוביוגרפי, והגיבור אף מעיד על עצמו שבכתיבתו הוא "לא המציא דבר. נראה לו שסופר צריך לברוא עולם, ליצור יש מאין, ואילו הוא כותב את מה שהוא רואה ושומע".
התחנות בחייו של נורי זהות לאלו של הגיבור בספריו הקודמים של עמיר: עלה ארצה מבגדד, גדל במעברה ובשכונת הקטמונים. הפעם נורי הוא לא נער אלא חייל, המשובץ תחילה ליחידה קרבית, ומשם עובר לשרת בחיל הקשר במחנה שנלר בירושלים, כדי שיוכל לסייע בפרנסת משפחתו הענייה ולעזור לאביו למכור בשוק סלי חיזרן ומחבטים שהאב קלע. הוא "צעיר בן ערב", כהגדרתו, ואילו החיילים במחנה בחלקם "שיכנוזים" מתנשאים, המזלזלים באום כולת'ום היללנית. המפגש בינו ובינם מחדד את תודעתו העדתית של החייל הצעיר, שמחד מתאווה להתנסות רומנטית עם אחת משתי ידידותיו האשכנזיות המשרתות בבסיס, דיצה ואילאיל, אך מאידך מנסה לשמור על גאוותו העירקית. הוא מחזר ומחוזר, וחולם על שידוך בין עולה מבגדד לבחורה תל־אביבית כמו קצינת הח"ן מלאת החן – שידוך ש"יגשים את חזונו של בן־גוריון למיזוג גלויות".
אלא שהאשכנזיות הללו בזות לאום כולת'ום, דבר היוצר חיץ בינו לבינן. כשהוא מפזם משיריה או משמיע את המוזיקה שלה, קצינת הח"ן רוטנת: "שוב ערבית?" ואילו אילאיל, המבקשת להתנחם בזרועותיו לאחר התאבדותו של ידיד אחר שלה, חריפה ממנה. היא דורשת ממנו לכבות את הרדיו ומטיחה בו: "די עם היללות האלה… נשארת ערבי למרות שאתה מברבר על היהודי החדש שעשו ממך בקיבוץ". ואילו במקרה של הידידה האחרת, דיצה, שהקשר שלהם הוא העמוק מכולם, אימא שלה היא שמתנגדת לשידוך ביניהם, מכיוון שנורי לא נחשב בעיניה מיוחס דיו כחתן פוטנציאלי. היא מכנה אותו "נער רחוב מהקטמונים", וגם "מספר הסיפורים הפרימיטיבי".
התודעה העדתית של נורי מתחדדת בעיקר בתום שירותו הצבאי, כשהוא בוחר ללמוד בחוג לשפה ולספרות ערבית וההיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. הפרקים שעוסקים בלימודיו שם עוסקים לא מעט באפליה העדתית, וכעסיו של עמיר על האשכנזים מתפרצים כאן במלוא עוזם: "ההם מארצות הקור, יחרב ביתהום… זלזלו בהם ובזו להם והכניסו להם תסביכי נחיתות תרבותית, שאפילו אללה הגדול לא יכול לשחרר אותם מהם". הוא מצטט גם את חברו צדוק, סטודנט ומתורגמן בכנסת, שמחליט להגר לאמריקה כי "אין לנו מקום בארץ הזאת, היא שלהם… הם אומרים שאנחנו ערבים בני דת משה… אני לא רוצה להיות משרת שלהם".
נורי הסטודנט מאוכזב לא רק מהיחס למזרחים אלא גם משיטת הלימוד המשעממת להחריד, עד שהוא מתחרט שנרשם לחוג. הוא, שהיה ילד חוץ בקיבוץ, חש כמו ילד חוץ גם באוניברסיטה, וגם עבור אימו הוא מעין ילד חוץ. אחד המרצים עולב ללא הרף בסטודנטים הבאים ממשפחות של יוצאי ארצות ערב, ואף טוען שהוא, האשכנזי, יודע טוב מהם ערבית, אך הוא מלמד ערבית קדומה מימי אל־ג'אהליה, שהיא כבר לא רלוונטית. כל המורים בחוג הם אשכנזים, "שהתהדרו בהיותם מזרחנים ולא הבינו את רוחו ונפשו של המזרח התיכון". נורי מתקומם על כך "שאת שפת אמו לימדו אנשים מאירופה שלא נשמו את ריחה של הערבית בשווקים, ולא טעמו את טעמה… (אך) ברוב יהירותם רצו לתרבת את יהודי המזרח ואת הערבים, רצו לאלף אותם שיהיו כמוהם".
שפה יהודית־ערבית
בספרו הקודם של עמיר, "מחרוזת ענבר", נכללו תשעה שערים, ואילו הפעם עמיר מוסיף שניים נוספים – השער למוזיקה של אום כולת'ום, והשער לאהבה שבו הוא מחזיר אהבות קודמות מספרים קודמים, אך גם מחדש עם סיפור אהבה מיוחד שנרקם בין צעיר לאישה בשלה. עמיר הוא רומנטיקן בכתיבתו, וכמה מספריו עוסקים באהבה: "אהבת שאול", "מה שנשאר", פרקים מ"נער האופניים" המתארים אהבת בני־עשרה, ובעיקר "יסמין", העוסק בסיפור אהבה מיוחד בין יהודי לפלסטינית נוצרייה, שגם בו עושה עמיר שימוש ב"אינתא עומרי", שירה הידוע של אום כולת'ום.
בעוד שבמוזיקה מוצא נורי את אהבתו הגדולה מהחיים, אום כולת'ום, במציאות הוא מתלבט במשך לא מעט שנים בין נשים, עד שלבסוף ימצא את בחירת לבו רחל, שהיא מעין אום כולת'ום בלונדינית, ארכיטקטית מרשימה ביופייה מצפון תל־אביב, בגילה של אמו, שרק היא יכולה אולי להשתוות בעיניו לאום כולת'ום. אף שהיא אשכנזייה למחצה ואף יותר, הוא מנסה לקרבה אל תרבותו. "שאל את עצמו אם הוא מבקש את קרבתה כדי לשדרג את מעמדו. להשתייך למעגל אחר, מבוסס, חזק… ולפרוץ בכל את החישוקים שכבלו אותו לסביבתו, או פשוט זו האהבה שחיפש". רחל מקבלת אותו כמות שהוא, וגם הוא אותה, במיוחד כשידוע לו שהיא חיה על זמן שאול, שכן מחלת הסרטן שממנה היא סובלת ושבעבר היא הצליחה להתגבר עליה, מאיימת להתפרץ מחדש.
רחל, המכונה "אמאל חיאתו", תקוות חייו של נורי, היא המוזה שלו, ובזכותה הוא מתחיל לעסוק בכתיבה ברצינות, אף שהוא חושב שלעולם לא יוכל ללהטט בעברית כמו ס' יזהר, מכיוון שהיא אינה שפת אמו. עם זאת, עמיר עצמו מוהל בספר בין שתי השפות, מלהטט בהן ויוצר שפת כלאיים יהודית־ערבית. למשל, בתיאור של החוג לספרות: "בחוג לספרות יהיה חייב לקרוא רומנים רבים ושירה, אבל גם מאמרי פרשנים מלומדים ותילי תילים של השערות וניתוחים, ומה התכוון הסופר לומר, ולמה המבקרים והפרשנים סברו מה שסברו ואיך זה קשור לגנסין ולברדיצ׳בסקי, ומה היה אומר ברנר ומה יכול היה להיות יחסו של ביאליק לכל זה ולא לשכוח אתַ פוגל, ואללהו אכבר ויא פתח יא רַזאק, אללה הפותח אתַ העולם ונותן את הפרנסה, וס'דַק אללהו אל־עזים, וצדק אללה הגדול, וחשש כי זה יוציא את נשמתם של הרומנים והסיפורים ולא ישאיר בהם מסתורין וקסם אחרי נעיצות סכיני המנתחים בקרביה".
ברומן משולבות לעיתים גלישות, שבהן הגיבור, כאמור איש צעיר, מדמיין את עצמו כאיש זקן המשקיף על חייו ממרומי גילו (למשל בעמוד 101: "בזקנתו יזכור את הנשים שהכיר בבחרותו, ובייחוד את אלה שאהב. האם יצליח להסיר את הקמטים שלהן"). ניכר בהן שעמיר עצמו, המחבר בן ימינו, הוא הדובר, ולא תמיד הן אורגניות לטקסט.
"והימים לא חלפו" אולי אינו הטוב ברומנים של עמיר, אך כתמיד מעניין ומושך דיו לקריאה, ואפשר לומר לזכותו שניכר שהוא נהנה לכתוב אותו, אולי אף יותר מספריו האחרים. סגנון הכתיבה משוחרר ולעיתים הוא אף מרשה לעצמו לפעמים להתפרע, כשהוא מלגלג על האוניברסיטה והמרצים שלה, על דמותו של "הסופר המפורסם". התיאור הנרגש־נוסטלגי של אום כולת'ום ושל דמויות הנשים האחרות בספר, במיוחד רחל המבוגרת ודיצה הצעירה, משכנע בעוצמתו ובכנותו, ומעיד שעמיר הוא סופר המיטיב לעצב דמויות של נשים.
והימים לא חלפו
אלי עמיר
עם עובד, 2024, 275 עמ'
