ד"ר משה סנה, יליד פולין 1909, ממנהיגי התנועה הציונית וממעצבי דרכה עד לאחר תוכנית החלוקה בדצמבר 1947, נתפס בזיכרון הקיבוצי הישראלי כמי שקיצץ בנטיעות וכפר בעיקר הציוני. סנה נדון על שם סופו הפוליטי. לאחר הקמת המדינה עמד סנה לצד המשטר הסטליניסטי במשפטי פראג ואחר כך גם במשפטי הרופאים. הוא הצטרף למפלגה הקטנה והדחויה מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), תמך בשיתוף פעולה ללא סייג עם ברית המועצות מתוך תפיסתו שהיא תהיה המנצחת הגדולה בסיום "המלחמה הקרה", ושלל את הציונות מיסודה.
תולדות חייו הן סיפור מרתק של איש ברוך כישרונות, מנהיג בחסד, ספוג תרבות יהודית ונואם מזהיר. כבר בגיל 23 מונה ליושב־ראש ההסתדרות הציונית של יהודי פולין, ומילא את התפקיד במשך כשבע שנים, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא עשה זאת במקביל ללימודי רפואה ולהיותו העורך של המדור הפוליטי בעיתון האידי המרכזי בפולין, "היינט". בחודש מרץ 1940, זמן־מה לאחר שברח כקצין פולני מן השבי הסובייטי, הגיע ארצה בדרך חתחתים כעולה חדש עם אשתו ובתו הקטנה. בתוך חודש הוא נבחר על ידי בן־גוריון לשמש כחבר במזכירות המפקדה הארצית החדשה של ההגנה, שאך זה הוקמה.
סנה, שהיה איש "הציונים הכלליים" מן הגוש האזרחי במפקדה הארצית, מונה לתפקידו דווקא על ידי הגוש הפועלי ובשל כך הוא נתפס כסוס טרויאני. הוא נועד, אחד משלושה חברים, לסייע בקימום המפקדה הארצית לאחר שיתוק פיקודי ממושך מאז סיום המרד הערבי. הוא לא ידע דבר על ארגון ההגנה, אך בכוח כישוריו השתלט על שלל ההיבטים המערכתיים. הצלחתו הייתה גדולה הן בהתנהלות הפוליטית, הן בתוכניות האופרטיביות והן בשאלת התקציב. היא גרמה לכך שכעבור שנה, ביולי 1941, הוא מונה לראש המפקדה הארצית של ההגנה (רמ"א) והוא בן 32 בלבד.
סנה, העולה החדש שלא צמח מלמטה, ניווט בחושים פוליטיים מחודדים ובכישרון רב במפקדה הפריטטית, מול "כופר היישוב" וכן מול ועדת הביטחון, כדי ליצור תנאים מיטביים לתפקודה של המפקדה הארצית החדשה. בספטמבר 1945 הוא מונה על ידי בן־גוריון להנהיג את "תנועת המרי העברי" שכללה את כל שלוש המחתרות – ההגנה, האצ"ל והלח"י – ופעלה נגד הבריטים כעשרה חודשים.
איחוד לאחר ה"סזון"
ספר "תולדות ההגנה", המפעל ההיסטוריוגרפי המונומנטלי של ארגון ההגנה, הסתיר באופן כמעט מוחלט את חלקו של משה סנה ואת תרומתו להתפתחות הארגון בשנות מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה. עורכי הספר נטרו לו איבה בלתי נסלחת בשל התפטרותו מראשות המפקדה הארצית בספטמבר 1946, ובכך שיצר קרע פוליטי עם בן־גוריון.
כעת חושף ההיסטוריון ניר מן בספרו "משה סנה: מנהיג המרי העברי" את חלקו של סנה בהתפתחות ההגנה בתקופה זו. מן הוא חוקר תולדות היישוב היהודי וכוח המגן, ומי שהיה עורכו של כתב העת הייחודי "עלי זית וחרב", העוסק בתולדות כוח המגן העברי בתקופת היישוב והקמת המדינה. זהו מחקר יסודי, מבוסס ומעודכן, שמתמקד בתפקידו של סנה כרמ"א בשנים 1941–1946 ומשרטט תמונה מקיפה וממוקדת, המשלימה את הביוגרפיה החשובה על סנה שכתב אלי שאלתיאל רבע מאה לפניו, "תמיד במרי", שעסקה בשנים 1909–1948.
מחקרו של מן הוא רב כמות ורב איכות, ובו 13 פרקים. מן בנה את מחקרו מהמיקרו אל המקרו, העמיק וחידש בנושאים השונים שסנה תרם להם או נכשל בהם. כך למשל אפשר למנות את תרומתו של סנה בניווט להסכמה בפיקוד העליון על הקמת הפלמ"ח חרף הקשיים הפוליטיים, ובעיקר את עזרתו לשמור על מסגרת הפלמ"ח, בצליחת משבר "ההכשרות המגויסות" ב־1944, ובהקמת גדודי הפלמ"ח. סנה הכפיף את שירות הידיעות (הש"י) למפקדה הארצית, כאשר הבין שהפיקוד העליון חייב למסד לצידו את הגורם המודיעיני.
סנה נכשל באי קליטת משוחררי הצבא הבריטי לשורות ההגנה לאחר מלחמת העולם השנייה. לעומת זאת, הצלחתו הייתה רבה בכינון תנועת המרי העברי וצירוף מחתרות האצ"ל והלח"י, אף שהיה זה כשנה לאחר הסזון, זאת בכוח אישיותו והיכרותו עם בגין ועם פרידמן (ילין־מור) עוד מפולין. סנה הצליח להשתלט על ועדת איקס ולהוביל את המאבק המזוין נגד הבריטים בניגוד למדיניות ויצמן, הוא פרץ את הדרך לגוש הקומוניסטי ובכך אפשר העפלה דרך הים השחור מנמלי רומניה ובולגריה, ובקשרים שיצר סייע לסגור את עסקת הנשק הצ'כית שעזרה לפתוח את הדרך לירושלים ב"מבצע נחשון".
חידושים אלה ואחרים בספרו של מן הם תוצאה של עבודת איסוף מקורות בעשרות ארכיונים ובאוספים פרטיים, גביית עדויות ועשיית שימוש בפרוטוקולים ובתכתובות, בעיתונות הכתובה ובמדיה התקשורתית, וכמובן של ניתוח היסטורי ביקורתי המשקף התמצאות עמוקה בנבכי הפוליטיקה היישובית והביטחונית, ושליטה מקיפה במאפייני התקופות והתמורות שחלו בארגון ההגנה.
התחרט על התמיכה בסטלין
מבין החידושים בספר, ראוי להדגיש את כינון הפיקוד העליון. למהלך זה היו השלכות רבות על התפתחות יחסי הגומלין בין הדרג המדיני לצבאי, למרות שני המשברים הקשים במלחמת העצמאות, שכונו "מרד האלופים". סנה קומם, בסיוע חבריו, את המפקדה הארצית לאחר שיתוק פיקודי שנמשך שנה, מקיץ 1939 ועד קיץ 1940. הוא הבין את נחיצות המטכ"ל שהוקם בספטמבר 1939, זמן לא רב לפני הגעתו ארצה, כחלק מלקחי המרד הערבי.
המטכ"ל נתן פתרון ריכוזי למבנה הפדרטיבי של ההגנה, ומיקד הנהגה צבאית לארגון לעומת ההנהלה האזרחית. המטכ"ל היה כפוף למפקדה הארצית, אלא שהמפקדה הארצית ראתה במטכ"ל גוף מנהלי ולא גורם שליטה פיקודי. סנה החליט על שיתוף פעולה עם הרמטכ"ל יעקב דורי, וייסד את הפיקוד העליון על ידי מיזוג המזכירות של המפקדה הארצית עם זו של המטכ"ל. בין האישים המרכזיים שעימם ביסס סנה את סמכות הפיקוד העליון בהגנה היו אליהו גולומב, יצחק שדה, ישראל גלילי ושאול אביגור. בכך הוא הניח את היסודות לנהלי עבודת המטה בין הדרג המדיני לזה הצבאי, שיש להן השלכות עד ימינו.
אישיותו הכריזמטית של סנה הייתה ונותרה חידה, בשל המהפך שעשה מן הקצה אל הקצה. ממנהיג ציוני לשולל הציונות, וממעמדו הביטחוני הגבוה לתומך בסטלין ובברית המועצות. לא רבים יודעים כי לאחר מלחמת ששת הימים התאכזב סנה מבריה"מ וחזר בו משלילתו את הציונות, וכך כתב בצוואתו: "הדבר היחיד שהנני מצטער עליו כי הרחקתי לכת עד כדי שלילה טוטאלית של הציונות, דבר שאין לו צידוק לא עיוני ולא מעשי משום זווית ראייה שהיא, ועל כך הנני מביע חרטה".
משה סנה
מנהיג המרי העברי
ניר מן
מודן ומשרד הביטחון, 2024,665 עמ'
