"ספר שגרם לי לבכות או לצחוק, אוטומטית משודרג לספריית המועדפים"

תכולת הספרייה: רוב הספרים על המדף שלי הם ספרי פרוזה, אם כי יש לי גם ספרי עיון, כמה ספרי שירה ומחזות. חלק מהספרים מלווים אותי שנים ארוכות, והם בלויים מרוב שימוש; אחרים נקראו פעם אחת ומונחים כבר שנים על המדף. חלק גדול מהם קניתי, רבים קיבלתי בתקופה שהייתה לי פינה של המלצות על ספרים בתוכנית ״יוצאים לאור״ בגל״צ. זו פינה שהתחילה חצי במקרה, כשחיפשתי המלצות טובות לספר שכדאי לי לקרוא. ביקשתי מהמאזינים לשלוח המלצות, והייתי קוראת את הספר ומחליטה אם להמליץ או לא. היום אני לא מצליחה להבין איך הצלחתי לקרוא ספר בשבוע, אבל זו הייתה תקופה מופלאה שהשאירה בי חותם וגם הגדילה מאוד את הספרייה הביתית.

מדף קרוב ללב קצת קשה לי להפלות בין מדפים, כל מדף והייחודיות שלו. יש ספרייה אחת שאני אוהבת במיוחד, רק פרוזה, שמרוכזים בשלושה מדפים (אני לא יכולה להסתפק באחד). יש לי תמיד קושי גדול להחליט איזה ספר ראוי להיכנס למדפים האלה. הם גם מלאים, וזה אומר שאם נכנס לשם ספר חדש, ספר אחר צריך לצאת. כך שלא פעם יש כאן דילמה רצינית. יש קריטריונים שאי אפשר להתווכח איתם. למשל, ספר שגרם לי לבכות – כמו "אבא גוריו" לפני כמעט שלושים שנה, או "גדר חיה" לפני עשר שנים – אוטומטית משודרג לספריית המועדפים. ספר שחזרתי אליו יותר מפעם אחת, כמו "האמן ומרגריטה" או "רומן רוסי", גם נכנס אוטומטית לספרייה הזאת. וגם ספר שגרם לי לצחוק בקול רם, כמו "יומולדת שמח, נוח" או "בשורות טובות", ייכנס לשם. וגם כל ספר של דויד גרוסמן. לגבי האחרים – יש התלבטות.

השפעת המלחמה האמת היא שבניגוד לכמעט כל דבר אחר בחיים שלי, על הרגלי הקריאה המלחמה לא השפיעה. אני קוראת כל לילה, כי זו הדרך שלי להירדם. אחרת אני לא יכולה להפסיק את המחשבות שרצות, והן ללא ספק משתוללות בשנה האחרונה. הקריאה מאפשרת לי לברוח לעולם אחר, ובאיזשהו שלב העולם הזה מאפשר לי להירדם. במובן אחר אולי זה כן השפיע, כי אני מאוד אוהבת לקרוא כשאנחנו יוצאים לחופש, וזה לא קרה מאז 7 באוקטובר.

שיטת מיון בעיקר לפי גובה, לא משהו מעניין במיוחד. יש מדף אחד של ספרי עם עובד, פשוט בשביל האסתטיקה. בספרייה שבסלון ספרי השירה והמחזות נמצאים בצד אחד, וספרי העיון בצד השני.

על ארבעה ספרים

עטלפים: מסע בעקבות יונק מעופף

יוסי יובל / כנרת־זמורה־דביר, 2023

חוקר משרטט ביד אמן את פרויקט חייו: להבין את עולמם של העטלפים. ספר מדע פופולרי שהוא בעצם ספר הרפתקאות על מסעות הגילוי של חוקרים. הם מתחבאים שעות ארוכות מאחורי עצים באיים אקזוטיים, נושאים איתם שקיות דם כדי למשוך עטלפים, ונוסעים למרחקים כדי להקליט אותם. זה סיפור על תשוקה מחקרית בלתי נדלית, ועל חיות שהן שונות מאיתנו בתכלית וגם דומות לנו באופן מפתיע.

איך הדמוקרטיה תנצח (אם היא תנצח)

נדב איל / רדיקל, 2023

עוד מימי שירותנו המשותף בגלי צה״ל, נדב איל הוא אחד האנשים החכמים שפגשתי. עיתונאי יוצא דופן, בעל ידע אינסופי וראייה עמוקה וחדה על המציאות שלנו. אנחנו במאבק על חיינו כאן, ואני משוכנעת ששמירה על הדמוקרטיה שלנו היא חלק בלתי נפרד ממנו. הספר הזה, שפורסם לפני 7 באוקטובר אבל הוא רלוונטי גם אחריו, אולי רלוונטי מתמיד – מצייר נתיב שבו נצליח לעשות את זה, מתוך הסכמה ושותפות גורל.

חיים קטנים

האניה ינגיהארה / תרגום: אמיר צוקרמן / כנרת־זמורה־דביר, 2018

מככב ברשימת הספרים שגרמו לי לבכות – בכי מתפרץ, בלתי נשלט. בימים מורכבים אלה, כשהחדשות מספקות סיבות רבות כל כך לבכי, אני לא בטוחה שזו ההמלצה הכי טובה. אבל הספר הזה כל כך עוצמתי וכואב, שהחלטתי לציין אותו – במנותק מהזמן הנוכחי. זה סיפור על ארבעה חברים, ובפרט על אחד מהם, ג׳וד, שעבר חיים בלתי נתפסים של קושי וכאב. אחד הספרים הטובים שקראתי. מומלץ בחום, עם אזהרת בכי.

הסיפור שאינו נגמר

מיכאל אנדה / תרגום: חנה לבנת / כנרת, 2015

אולי הספר האהוב עלי בעולם, שקראתי שוב ושוב, לעצמי ולילדיי. לכאורה סיפור ילדים, אבל בעצם ספר על זהות ועל יצירה, על החשיבות שבלעשות מה שלבך חפץ, ובעיקר על הקושי להבין מה באמת ליבך חפץ. ספר סוחף, מלא רבדים, קסם ותבונה. כל דוקטורנט או דוקטורנטית שעוזבים את המעבדה מקבלים ממני את הספר הזה, כדי שימצאו את הקול העצמאי שלהם בעולם ויישארו נאמנים לאמת של עצמם.