שוב יצאתי למילואים. התנדבתי לחודש נוסף עם הגדוד שבו התנדבתי בעבר ושוב נקרא אל הדגל. כשסיפרתי על כך למתבגרת והסברתי לה מדוע למרות המחיר המשפחתי אני חושב שזה חשוב, היא אמרה: "תגיד את האמת, תודה שאתה פשוט נהנה מזה".
העובדה שהילדה קצת חוצפנית אינה נתונה בשאלה. רואים שכבר תשעה חודשים אין בבית מי שיאפס אותה. אבל ההערה שלה, שלא לומר ההאשמה, גרמה לי גם לחשוב: אולי בעצם אני נהנה מזה?
גם אם כן, ברור שאסור לומר את זה בקול. כמו למחרת, בשטח, כשכוכבא שוב ביקש שאת המשימה עם 15 הפגזים נשלח לצוות שלו, ואחד החיילים זרק "אתה ממש נהנה לירות, הא?", וכוכבא שלח בו מבט עייף, צרוב שמש, והשיב רק במילה אחת: "לא". ועוד זכורה לי הפעם ההיא לפני 13 שנה, כשהערתי לאחד הקצינים הנלהבים שנראה שהוא אוהב את הדיבור בקשר, והוא ענה מיד: "אני אוהב את המדינה שלי". זו מוסכמה ברורה שאסור לה שתישבר. אנחנו לא נהנים מזה בכלל.
"באימון המילואים הראשון שלי אמר לי קצין ותיק: הכי חשוב שאשתך תדע שאתה סובל מכל רגע. שלא יעלה בדעתה שאתה נהנה פה עם החבר'ה בזמן שהיא משכיבה את הילדים לבד"
קודם כול, יש כאן עניין של יחסי ציבור. באימון המילואים הראשון שלי אמר לי קצין ותיק: הכי חשוב שאשתך תדע שאתה סובל כאן מכל רגע. שלא יעלה בדעתה שאתה צוחק ונהנה פה עם החבר'ה בזמן שהיא משכיבה את הילדים לבד. והוא צודק מאוד. יש איזו אינטואיציה עמוקה שבני אדם צריכים לחוות מידה שווה של סבל, ולכן טוב לשדר כאב ומצוקה אם רצונך שאחרים ירגישו טוב, אבל נדמה לי שיש כאן גם יסוד עמוק יותר. הסבל המתמיד הוא הוכחה לכך שאני לא נמצא כאן כי אני חייל אלא רק כי אם חסר גלגל אני גלגל. שהצבא לא הפך לסוג של בית או קריירה שנייה, אלא נשאר משימה שצריך למלא. מלחמת מצווה. לפני זמן מה הודיעו בצבא על פתיחה של קורס חדש, חריג, להכשרת קציני מילואים. מיד שאלתי את בתיה, וכשהיא השיבה בחיוב הודעתי שאני מתנדב. רק שלפני שזה יקרה הייתי צריך להתראיין אצל מפקד בכיר אחד והשאלה הראשונה שלו הייתה: "עד כמה חשוב לך להתקבל לקורס?". עניתי לו בלי להסס: "לא חשוב בכלל. אפילו קצת. אם יש מועמד אחר, מתאים ממני, אשמח מאוד שתיקחו אותו במקומי".
לתשובה מקורס קצינים אני עדיין מחכה, אבל בינתיים התחלתי להרהר אם הגיע הזמן לשנות מעט את התפיסה. הגמרא אומרת שכשמתחילים ללמוד תורה חשוב מאוד לא ליהנות. אם לא תרגיש שהתורה זרה לך, שאתה נזרק מאזור הנוחות שלך אל עולם מושגים זר ומנוכר, תחמיץ משהו מהותי בחוויה. לכן אני מסביר בכל שנה לתלמידות שלי שאם השיעורים שאני מלמד לא כיפיים, דעו שזה בכוונה. אבל כשמתקדמים בלימוד, מה שנתפס כיתרון הופך לבעיה. תלמיד חכם שאין לו שמחה בלימוד, זה סימן שהוא עדיין לא נכנס לגמרי פנימה; שמדדי העונג וההנאה שלו עדיין לא התכיילו לקצב העיון בסוגיה. וכשאדם רוצה להיות תלמיד חכם, לא רק מישהו שבא ללמוד תורה, הוא צריך להיכנס לגמרי פנימה. חלק ממפגש עמוק עם ערך או אידיאולוגיה מצריך שהיא תיגע בקצות העצבים של מרכזי העונג, לפעמים גם האמביציה. שמעשה החסד יהפוך לפרויקט אישי, שחבורת הלימוד תהפוך לבית.
וכמו בספרא גם בסיפא. את מניין ימי המילואים שלי השנה הפסקתי לספור אחרי 200, וגם בשנה הבאה הוא יהיה ככל הנראה תלת־ספרתי. כך שאולי כדאי להתרגל לכך שמילואים הם לא אקס־טריטוריה, בועה מחוץ לזמן, אלא מרכיב בתוך האישיות ובתוך לוח השנה. מרכיב שיש בו צמיחה והתפתחות (סיפרתי לכם כבר שהוכשרתי לסמפי"ק?), ומותר שיהיו בו גאווה והישגיות (את זה שהסוללה שלנו היא זו שירתה לטובת חילוץ החטופים אתם יודעים?). אפשר גם להוריד מאנשי הקשר בנייד את הסיומות החריגות. את השם "מילר מפקד 439" אפשר להחליף ב"הראל", ובמקום "יוני מג"ד מילואים" אפשר פשוט לכתוב "יוני". וכן, החלטתי שאין לי בעיה להודות שלפעמים אני קצת נהנה, לולא הייתי סובל כאן מכל רגע.
