כשמקלפים את ההסברים המופרכים של החרדים להשתמטותם מהצבא, מוצאים מתחת להם חרדה עמוקה שהבחורים יתקלקלו. "יתד נאמן" תיאר בעידון המאופק האופייני לו מה מחכה לדעתו לסרוגים המתגייסים: "אלו ששולחים אחוז כל כך ניכר מבניהם לכור ההיתוך החאקי בעל הטמפרטורה הגיהינומית ומוליכים אותם לזרועות הדתל"שיות". כשצעקו על הח"כ החרדי יצחק פינדרוס שישלח את בניו לגולני, שאל פינדרוס אם הצועקים היו שולחים את בניהם לצבא לו ידעו שחצי מהם יהפכו שם לחרדים.
האם באמת המחיר שאנחנו משלמים אינו גבוה מדי? קודם כול, צריך להכיר את הנתונים האמיתיים. החוקר ד"ר אריאל פינקלשטיין מדבר על אחד מכל ארבעה צעירים דתיים שמוריד את הכיפה; החוקר ד"ר עדו ליברמן מדבר על אחד משבעה. גם אם לא חצי אלא רק אחד משבעה בוחר להפסיק לשמור מצוות, כואב לי על האחד הזה. רוב הדתל"שים הם אנשים נפלאים ויהודים טובים, שאני אוהב ומעריך, ורחוק מלראות בהם כישלון אנושי. ובכל זאת – כואב.
יש דתיים ליברליים שמנסים בשנים האחרונות להציג את הבעיות החינוכיות שלנו כאילו הן הישג ערכי נפלא; להעמיד פנים שהקרחת שלנו היא בחירה אופנתית ולא נשירה. אמר לי פעם מישהו: "אני שמח שהילד שלי מתלבט בכל יום מחדש אם לשמור מצוות. כך הבחירה שלו אותנטית ועמוקה יותר". שאלתי אותו: "האם היית אומר את זה גם על ההומניזם שלך? האם היית שמח לו הילד שלך היה מתלבט בכל יום אם להאמין בשוויון ובזכויות האדם או באמונות ההפוכות?"
כל מיעוט מאבד ממיטב בניו ובנותיו לטובת קבוצת הרוב. זה קורה בכל העולם, ואין הרבה קבוצות דתיות שמתמודדות עם התופעה הזאת טוב מאיתנו
כל אחד מאיתנו מנסה לחנך את ילדיו לערכים שחשובים לו באמת, ושמח לחשוף אותם לניסוי ולטעייה רק בדברים שפחות חשובים לו. הייתי רוצה שכל תלמידינו ימשיכו לשמור תורה ומצוות, אבל אנחנו לא מצליחים בזה. למה יש מתלמידינו שעוזבים את החיים הדתיים? לפעמים אנחנו מעמידים פנים שמדובר כאן בהתלבטויות פילוסופיות עמוקות עד אין קץ, שהמענה להן הוא עוד שיעורי "מחשבת ישראל" שיעסקו ב"שאלות באמונה". האמת שונה לגמרי: לו הוטרדו תלמידינו הנוטשים משאלות פילוסופיות מופשטות, היינו צריכים לראות פיזור שלהם במגוון אמונות ודעות הנפוצות בעולם. אך עדיין לא נתקלתי בבוגר החינוך הדתי שבחר להיות סיקי. כמעט כל תלמידינו שעוזבים את החיים הדתיים בוחרים במיינסטרים הישראלי החילוני־ציוני. גם אם הנסיבות האישיות מגוונות והתהליכים הפרטיים שונים מאוד, בסופו של דבר מדובר כאן בתהליך שכל מיעוט חברתי עובר: תמיד הוא מאבד חלק ממיטב בניו ובנותיו לקבוצת הרוב. זה קורה בכל העולם, ואגב – אין כמעט קבוצות דתיות שמתמודדות עם התופעה הזו טוב מאיתנו. מחקרים מלמדים שבארצות הברית רק שני שלישים מהצעירים המורמונים ממשיכים בדת אבותיהם, ובשאר הזרמים הדתיים שיעור השימור נמוך הרבה יותר. זה, כמובן, לא מנחם, אך מלמד שמדובר בתופעה אוניברסלית.
מיעוט שמתחכך ברוב מאבד לטובתו חלק מילדיו. הפתרון החרדי הוא להסתגר ולא להתחכך. וכאן אנו מגיעים ללב העניין: אינני מכיר הוראה הלכתית לוותר על ערכים קדושים וחשובים כדי להימנע מכל סיכון. כמו שאנחנו נוהגים בכלי רכב, למרות הסיכון לתאונת מכונית, כך אנחנו שותפים לחברה הישראלית, למרות הסיכון לתאונה אמונית. אם חרדים רבים מתירים לעצמם משום מה את הסיכון שבעישון סיגריות, ואומרים: "שומר פתאים ה'", קל וחומר שהם צריכים להסתכן בשירות בגולני. הסיכון המסוים אינו פוטר ממלחמת מצווה.
סיפר לי הרב אלי סדן שפעם אירח במכינה בעֵלי רב חרדי. האורח שאל אם אינו חושש מהסיכון הרוחני שאורב לתלמידיו בצבא. במקום להשיב, לקח אותו הרב סדן לחדר הזיכרון לבוגרי המכינה הרבים שנפלו במלחמות, ואמר לו: "הסיכון הוא לא רק רוחני; אבל אין לנו ברירה". וזו הנקודה שצריך להדגיש: השאלה אינה אם מוכנים להשלים עם עזיבת הדת, אלא באילו סיכונים מוכנים להסתכן למען מטרות נעלות וחיוניות.
הרושם שלי הוא שמבחינה חינוכית אנחנו דווקא מתמודדים עם הצבא לא רע. הלוואי שהיינו יודעים להכין את ילדינו באופן כה מוצלח גם לאוניברסיטה. והאמת היא שהרוב הישראלי אף הוא משתנה: המיינסטרים שבו מתחככים ילדינו הופך מסורתי ולאומי יותר, גם בגללנו. אנחנו מושפעים מהישראליוּת אבל גם משפיעים עליה באותה מידה. בסופו של דבר, ה' אמת ותורתו אמת, ולטווח הרחוק התורה תעמוד בכל עימות ומבחן. ובינתיים, חששות חינוכיים אינם מצדיקים השתמטות מחובותינו התורניות והאנושיות. נחנך את ילדינו כמידת יכולתנו, וה' יעשה הטוב בעיניו.
motzash.navon@gmail.com
