תשמעו סיפור יפה, לפני כמה ימים הלכתי לי מבסוט ברחוב בתל אביב, ושמעתי מוזיקה באוזניות. לפתע המוזיקה נפסקה, והטלפון שלי התחיל לרטוט, והבנתי שמישהו מתקשר אליי, אז הוצאתי את הטלפון מהכיס, וראיתי שזאת לא שיחה רגילה, זאת שיחה מהווטסאפ. אז נכנסתי לווטסאפ, וראיתי שם שיחה נכנסת ממספר לא מזוהה, אבל מעל למספר הייתה תמונה, של האיש שהתקשר אליי. כשראיתי את התמונה, הרגשתי שכל הלב שלי מתחמם, והרגשתי שאני מתחיל לבכות, ועצרתי לרגע את ההליכה, והסתכלתי שוב על התמונה, כדי להיות בטוח שאני לא מדמיין. כן, אני לא מדמיין, יש לי שיחה נכנסת מרפאל חלמיש.
אמא שלי האהובה שלי נולדה בקיבוץ עין הנציב, בעמק בית שאן. זה קיבוץ יפה, עם דשא, ושבילים מתוקים, ואנשים טובים, ומעיין פועם וכחול. וכשהייתי ילד הייתי מעביר מלא שבתות ומלא חגים אצל סבתא שלי, סבתא אלזה, בקיבוץ עין הנציב. בבית שבו גדלתי לא היה אבא. ולא היו אחים. היינו רק אמא שלי ואני. רק היום כשאני אבא בעצמי, כשיש לי שלושה ילדים ואישה אהובה, רק היום אני מבין מה זה אומר, לגדל ככה ילד. רק היום אני מתחיל להבין את המציאות שגדלתי בה. את היופי שבה ואת הכאב שבה.
ובכל פעם שהיינו מגיעים לבית של סבתא אלזה בקיבוץ היינו מתקלחים, ומדליקים נרות, ושותים קפה ואוכלים עוגת גבינה כזאת עם פירורים שעושים מביסקוויטים, ואחר כך היינו הולכים להתפלל בבית הכנסת. ובבית הכנסת יש עזרת נשים ועזרת גברים. כשהייתי ילד קטן עוד הייתי יושב עם אמא שלי בעזרת הנשים. אבל בשלב מסוים זה כבר לא היה מתאים, אז הייתי צריך ללכת לעזרת הגברים. לבד. אני לא חושב שאני אצליח לתאר לכם את הרגעים האלה. את החרדה, את הפחד, את התחושה שכולם מסתכלים עליי, את האימה הנוראית, את האימה הצורבת, לאן ללכת, האם יהיה לי מקום. אני חושב שעד היום יש לי מעין חרדה חברתית שקשורה קשר עמוק מאוד לרגע הזה, לשנייה המרה הזאת, הבודדה הזאת, בכניסה לבית הכנסת. אייי אייי איייי!
והיה לאמא שלי חבר טוב מהקיבוץ, בחור גבוה עם שפם גדול, ועיניים טובות, ששמו רפאל חלמיש. וכבר כשהייתי קטן, ממש ממש קטן, אמא שלי ביקשה מרפאל חלמיש לדאוג לי בתפילות. וככה יצא שבכל התפילות, בכל הילדות שלי, וגם בימי הנעורים, בכל התפילות הייתי יושב ליד רפאל חלמיש. אייי, הייתי חוצה את בית הכנסת היפהפה של הקיבוץ ומגיע אליו, ותמיד תמיד היה לי מקום לצידו. תמיד הוא שמר לי מקום. ולפעמים המקום לידו היה תפוס, כי מישהו מהמשפחה שלו ישב לצידו, ורפאל תמיד ביקש מהם לזוז קצת, לעשות לי מקום. אתם מבינים. אני הייתי ילד בלי מקום. ורפאל עשה לי מקום.
ובימים הנוראים שבהם הבדידות תמיד חוצבת פנימה עמוק ללב, גם אז, הייתי יושב לצידו, בראש השנה, וביום הכיפורים, ובחגים האחרים, תמיד הייתי יושב לידו בשקט, הייתי סופר את העמודים עד לסוף התפילה. ורפאל תמיד דאג להסביר לי מה קורה. הוא הסביר לי מתי עומדים, מתי יושבים, ועזר לי להבין איפה אנחנו נמצאים בתפילה. ובברכת כוהנים הוא לא כיסה אותי, הוא כיסה את הבן שלו מתן, שהיה חתיך מאוד, ואני עמדתי לידם וקינאתי בהם והתביישתי. עד היום בברכת כוהנים קשה לי לנשום. אבל אז הברכה הייתה נגמרת, ורפאל תמיד היה מניח עליי יד טובה ואוהבת. הוא ראה אותי, אתם מבינים. הייתי ילד די שקוף. העברתי אין־ספור שבתות בקיבוץ שאני לא גר בו. ורפאל ראה אותי. ואת החסד הזה אני אזכור לו, בלב שלי, כל החיים. כל החיים.
בקיצור, רפאל התקשר אליי! ואני עצרתי את הדמעות, ועניתי לו בהתרגשות, ואמרתי לו, רפאל!!! ורפאל אמר לי, יאיר מה נשמע! ואני אמרתי לו בסדר, בקושי הצלחתי לנשום. ורפאל אמר לי, תשמע חביבי! אני קראתי את הטור שלך, על השירה בציבור שהיית בה, ואני רוצה לספר לך שבדימונה יש מלון שנקרא צלילי מדבר! ויש להם שם ערבי שירה, נפלאים! נפלאים! אתה חייב ללכת לשם! ואני צחקתי, ואמרתי לו, אוקיי, ורפאל אמר לי, זה משהו, זה משהו! הייתי שם והיה נפלא!
ואני רציתי להגיד לו שאני אוהב אותו, רציתי להגיד לו תודה, על כל השנים הרבות והטובות, על כל התפילות, על כל המבטים האוהבים, על כל הכבוד שהוא נתן לי, על הליווי הרגיש שהוא העניק לי כשהפכתי מילד לנער. רציתי להגיד לו תודה שהוא עשה לי מקום, כשהרגשתי שאין לי טיפה של מקום בעולם. רציתי להגיד לו שאת החסד הפשוט הזה אני לוקח איתי בלב, לכל מקום, כבר שנים רבות. אבל לא הצלחתי לומר לו את זה. פשוט דיברנו קצת על המלון הזה, צלילי מדבר. ודיברנו קצת על החיים שלנו. ועל הבן שלו מתן, הוא עדיין חתיך, מתברר. זאת הייתה שיחה פשוטה וטובה ונעימה. לא מעניינת במיוחד. אבל מתחת לשיחה הזאת הלב שלי רעד מאהבה. וכשסגרתי את הטלפון הרגשתי שהלב שלי מתמלא בגעגוע מוזר. לילד המפוחד שהייתי. ולרפאל המשופם והטוב שראה אותי, ברגעים הכי שקופים שהיו לי בחיי. שכוייח זה הסיפור.
