מדי שנה או שנתיים, יוצא לאקרנים סרט השולף את ההמון מהספה הנוחה ומושך אותו לקולנוע כמו החלילן מהמלין. "כבר היית בהקול בראש 2?" הפכה בימים האחרונים לשאלה נפוצה כמעט כמו "מה השעה?", ולכן החלטתי לשנס מותניים ולבדוק מה הופך סרט אנימציה סטנדרטי (טוב, אולי קצת יותר מסטנדרטי, יש בו פרימיים שיכולים להיחשב יצירת אומנות) לטרנד הסוחף של הקיץ.
הרי בואו של החופש, מבשר על גל ענק של סרטי אנימציה שיעניקו לילדים שעתיים קלות של עונג ולמבוגרים זמן מבורך בחדר שקט וממוזג. המגוון עצום, התחרות מבורכת, ואיכשהו כבר בתחילתו של קיץ 2024 הקול בראש הוא כבר המלך בלתי מעורער. מלך אמרנו? יותר בכיוון של שליט האימפריה. למרות שכולו ציורים וצבעים, תמימות מגוחכת והומור ילדותי, הסרט הזה גרף בתוך שבועיים מיליארד דולר (!), מה שהפך אותו לסרט האנימציה שהגיע הכי מהר לסכום הזה. איך זה יכול להיות? לפני הכול, העלילה.
אחרי הסרט הקודם, שגם גרם ללא מעט קופות להתמוטט, הדמות האהובה ריילי (מדובבת בידי קנסיגנטון טלמן) נוטשת את הילדות התמימה ומגיעה לפתחו של גיל ההתבגרות. הרגשות שהכרנו עד כה, שמחה, עצב, פחד, גועל וכעס, מתעוררים לילה אחד לקולות הרס ומגלים שלוח הבקרה נהרס בידי עובדי המוח, וכל נגיעה קטנה שלהם בו גורמים לריילי תגובות בלתי נשלטות. עוד לפני שהם מבינים מה אפשר לעשות, מגיעים רגשות חדשים – חרדה, שיממון, מבוכה וקנאה – ושולחים אותם היישר לקרקעית התודעה, כדי לעזור לריילי להתקבל לקבוצת הוקי מקצועית וכמובן לנטוש את חברות ילדותה ולנסות להידחף לחבורת 'המקובלות'. המסע של הדמויות בחזרה ללוח הבקרה כדי להפסיק את השחתת הנפש הטהורה של ריילי, הוא מבדר, מרגש וצפוי עד כאב, אבל לא טוב יותר מכל סרט מונפש איכותי שצפיתם בו בעבר. הסיבה לסגידה הבינלאומית היא אחרת לגמרי, והיא נעוצה בשאלה הפילוסופית – מה קורה לנו בגיל ההתבגרות?
כולנו, מכל עם ולשון, חווינו מעט אחרי גיל 10 מהפך שהתרחש בן-לילה וגם מומחי הפסיכולוגים מתקשים להסביר אותו. פתאום כל מה שאהבנו בילדות נעשה מטופש, כל מה שמפעיל אותנו אלו המחשבות של הסובבים אותנו, ומשום מה אנחנו גדושים בכעס ומלאי חרדה. לאן נעלמו ההנאה, הביטחון, האמונה התמימה בעולם הגדול? גיל ההתבגרות הוא תעלומה, והקול בראש 2 מתיימר להמחיש אותו בציורים. גם אם העולם הפנימי של הסרט חסר כל היגיון (מישהו הצליח להבין פעם איך לרגשות עצמם יש רגשות?), אי אפשר להדוף את ההזדהות אדירה שצפה בזמן הסרט. נוסף לזה, אף אחד לא רוצה לוותר על הצצה נדירה למאחורי הקלעים של המוח בתקופה הכי רגישה וסוערת של האדם, ובטח שלא לחכות עד שהיא תתאפשר בסטרימינג.
כאן המקום לציין שמבחינה קולנועית ועלילתית, הקול בראש לא מקבל יותר מציון 'טוב מאוד'. יש בו הרבה יתרונות, אבל גם ניסיון מביך לשדר תחכום, מה שהופך הרבה סצנות למאולצות וקצת היסטריות. הדמויות המוכרות חוזרות בלי סיבה על בדיחות מהסרט הקודם, אולי כדי לשחזר את ההצלחה, ולא פעם מנסות לחלץ בכוח בכי וצחוק מהקהל, מה שמעמעם מאוד את הקסם.
אבל למזלו הרב, "הקול בראש 2" הוא לא עוד סרט שיוצר במפעל הקדחתני של פיקסאר. הייחודיות שהוא מספק, התשובות שהוא נותן, הבנייה לפרטי פרטים של כל הנעשה במוח והעיצוב הבלתי ייאמן, גרמו למאות מיליוני הצופים לשעוט לראות אותו, כשהרוב המוחלט הוא מבוגרים בלי צל של ילד לצידם. סיבות לתופעה הזו לא חסרות, כמו שציינתי, אבל האם הסרט הזה באמת מצדיק את הטירוף המוחלט סביבו, שכולל המתנה סבלנית בזמן הכתוביות האינסופיות, רק כדי לראות סצנה בת דקה שתגיע אחריהן?
אם ניתן לרגש הכנות של כותבת הטור הזה להשתלט רגע על לוח הבקרה, התשובה היא לא.
