אצולת הכסף הישראלית מורכבת בעיקר מנערי 8200 שעשו אקזיט וביום אחד היו למיליונרים. התופעה של "כסף ישן", הון משפחתי שעובר במשפחה מדור לדור, זניחה פה יחסית. כמה עושר יכול להיות במקום שלפני פחות ממאה שנים כל מי שהגיע אליו היה מהגר חסר כול? אבל משפחות כאלה, גם אם מעטות, קיימות, ו"בני טובים" בוחן אחת מהן. בעזרת חוש עסקי טוב ואהבה לאדמה הצליח אבי המשפחה, איציק טויב, חקלאי מפתח־תקווה, לקנות שטחים חקלאיים, להשביח את פירות ההדר שלו ולשווקם בכל העולם ולזכות להצלחה. שני ילדיו, הדור השני למשפחה, הבינו לאן נשבה הרוח ושינו את הכיוון: במקום פרדסים – נדל"ן. עכשיו תורו של הדור השלישי לתפוס את המושכות, והוא מבין שבשביל לשמר אימפריה צריך לעשות שינויים ניכרים. בניו מקבלים על עצמם פרויקט גדול ומתכננים את השלב הבא, בחרדה ובדאגה שמא הם יהיו אלו שינווטו את ספינת ההצלחה האדירה הזאת למצולות.

הדור הזה מורכב בעיקר משניים: אריק, הבכור, שאחרי שנים רבות של הכנה נמשח לתפקיד המנכ"ל, ואייל, האח הקטן ויד ימינו, שמצליח להיות שילוב של משנה למנכ"ל ומש"ק חוויה שהכול אוהבים. משפחת בן־טובים על שלל דורותיה גרה באותה נחלה ונפגשת אחת לכמה זמן לארוחות חגיגיות מלאות מניית הישגים ולחץ. לא כולם נלחמים על כס המנכ"ל, אבל לכולם יש אינטרסים אישיים וסודות.
כשאליס, בתו הלא ידועה של האח האובד גידי, מגיעה לנחלה ברור שהעניינים מסתבכים. אליס היא יזמית הייטק צעירה שיש לה רעיון לנהל תהליכי עבודה מורכבים בעזרת מדידתם ובשימוש בביג־דאטה. יהודה, הדור השני והמנכ"ל המיתולוגי, רואה את הרעיונות האלה בעין רעה, אבל ההייטק כאן כדי להישאר.
הסופרת מיטיבה לתאר את הרעיון דרך ההקבלה בין איציק לאליס: שניהם התחילו מלמטה, ולשניהם קשר בלתי אמצעי לאדמה, לגידולים. איציק דרך הפרדסים, ואליס דרך הגינה שהיא מטפחת.
זהו ספר טוב. מותח, קצבי, ואומנם לפרקים הוא עמוס מדי בפרטים, אך נעשה בו דבר שאינו מובן מאליו, הספר יוצר קשר בין הקוראים לבני המשפחה וצרותיהם. הספר גם מייצג בעל כורחו דבר גדול הרבה יותר – את השבר שנפער בספרות וביצירה בכלל ב־7 באוקטובר. הספר היה אמור לצאת להדפסה אחרי החגים, וכמובן הכול נדחה. הסופרת כותבת על העניין בסוף הספר, אבל התחושה מבשרת הרעות נוכחת לאורך כל קריאתו, כולל בניית "המכשול", קיר באדמה שימנע חפירת מנהרות בגבול עזה.
הטבח עצמו לא מצוין בו, אבל בכל עמוד ציפיתי שיקרה מחדל בבניית הגדר, שמחבלים יצוצו ויטבחו בכולם. והרי איך אפשר לספר סיפור אחר, איך אפשר לדבר על משהו אחר. כשמצליחים להתנתק מהמילים שכל אחת מהן היא טריגר לאירוע עצמו, אפשר להתרכז. כשלא, הקריאה בספר מותירה עצבות ומעט ריקנות מהמחשבה והידיעה על כמות הסיפורים הנורמליים שנלקחו מאיתנו, וכמות הסיפורים האיומים שנוספו.
האמנות בשנים הבאות תהיה מחוברת או אסקפיסטית, אבל תמיד תימדד ביחס לפצע שנפער בנו באותו יום. לעומת כל הטרגדיות האיומות ששמענו בחודשים האחרונים זו טרגדיה קטנה, כמעט זניחה, אבל גם זו טרגדיה שראוי שנתאבל עליה.