כשהייתי בוועד שני בישיבה גדולה יצא לאקרנים הסרט התיעודי "זמן פוניבז'" של יהונתן אינדורסקי. ישבנו ישראל ואני בחדר הפנימייה שלנו וקראנו בקטלוג של הסינמטק שמצאנו בעיר יום קודם את התיאור של הסרט: "במאי הסרט, בוגר הישיבה בעצמו, תיעד במשך שנתיים את חייהם של תלמידי הישיבה ורבניה. לכידת הרגעים השגרתיים, השמחים, וגם העצובים והבודדים בחייהם, מביאה נקודת מבט אותנטית על חייהם של נערים צעירים שמגיל 16 עוזבים את ביתם לטובת חיי פנימייה דחוקים, ומנסים למצוא את מקומם האינדיווידואלי בתוך יותר מ־1,000 תלמידים אחרים שנראים בדיוק כמוהם, וכמוהם שואפים להיות גדולי הדור החרדי הבא". הסתכלתי על ישראל, והוא הסתכל עליי, ושנינו חשבנו את אותו דבר. חשבנו על זה שאולי הפעם זה נשמע קצת יותר מבטיח אבל כמו תמיד אנחנו מוכרחים להשאיר מקום רחב לסקפטיות. שכן מי יודע טוב מאיתנו שישיבה היא מקום סגור ומסוגר. ישיבה היא כמו בית פרטי במובן הזה שאין אליה כניסה לזרים סתם ככה באמצע החיים. עד כדי כך שאפילו אם ייכנס אליה בחור מישיבה אחרת, מיד יזהו שהוא לא מכאן וישאלו אותו מה הוא מחפש. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאי אפשר להיכנס לישיבה עם צוות צילום ולתעד אותה מבפנים. בכל זאת החלטנו שכדאי לנסות, ויומיים אחר כך יצאנו מהישיבה בשעת ערב נעימה וצעדנו ברגל לסינמטק. אהבנו לגמוא מרחקים בעיר שלנו ולדבר ולדבר ולדבר. בדרך עצרנו וקנינו סודה וסיגריות נובלס כתום.
"יש לי בטן מלאה על הדרך שבה מיוצגים ומסוקרים חרדים בתקשורת ובתרבות בישראל. לדעתי, יש עוד דרך ארוכה מאוד לתקשורת החילונית וליוצרי התוכן שלה בכל מה שקשור למבט על חרדים"
בעת הצפייה ב"זמן פוניבז'" היינו ישראל ואני טרודים בדבר אחד: איך זה יכול להיות?! הסרט – לא רק שצולם בתוך תוכי הישיבה והביא מתוכה תיעודים נדירים – אלא לכל אורכו, רבני הישיבה וכמה מהבחורים משתפים פעולה באופן מלא וחולקים מול המצלמה רגעים אישיים מאוד שלהם. זו הייתה ממש תעלומה בעינינו. אבל יותר מהתמיהה הזו, בדרך חזור לישיבה דיברנו על זה שאם כבר רוצים לספר לעולם סיפור על בחורי ישיבה אז רק ככה. יש נטייה – כשמספרים על קבוצות מיעוט, גדולות ודומיננטיות ככל שיהיו – ליפול לקלישאות, לסטיגמות, לצהוב. כלומר לא מספיק לבוא מאהבה, שזה כמובן תנאי הכרחי, אלא נדרש גם מבט עומק. נוקב וביקורתי, אבל עמוק. כזה שחודר את שכבת השטח החיצונית. ואינדורסקי, ככל הנראה גם בשל היותו בוגר עולם הישיבות, ידע להעביר את המבט הזה בסרט הנהדר שלו.
ואת כל זה אני מספר כי השבוע צפיתי בחלק הראשון של "צבא שמיים" סדרת הכתבות התיעודית של גלעד שלמור לחדשות 12 על עולם הישיבות החרדי סביב נושא הגיוס. כמו אז גם היום, ניגשתי לכתבה בציפיות נמוכות מאוד. הייתי בטוח שאני יודע מה אני הולך לראות, הייתי בטוח ששוב ייתפסו לצ'ולנט בליל שישי ולפריימים הטחונים עד דק של המון אדם הולך ברחוב רבי עקיבא או חוצה את כיכר השבת, הייתי בטוח ששוב ייתנו יותר מדי מקום לחבורת המשועממים השרועים מתחת גשר המיתרים ונרטבים בהנאה ממתז המתכת"זית.
מי שעוקב אחריי יודע שיש לי בטן מלאה על הדרך שבה מיוצגים ומסוקרים חרדים בתקשורת ובתרבות בישראל. לדעתי, יש עוד דרך ארוכה מאוד לתקשורת החילונית וליוצרי התוכן שלה בכל מה שקשור למבט על חרדים. ובכל זאת, את גלעד שלמור אני מחבב, יש בו איזו עדינות ואיזו יושרה וקיוויתי שהן יבואו לידי ביטוי גם בכתבה שלו, אז לחצתי פליי וברוך השם לא התבדיתי.
שלמור נכנס לישיבת "אור ישראל" הידועה בסגירות הקיצונית שלה, ולאורך הכתבה ניכר שנערכו שם היטב לבואו. מראש הישיבה ועד אחרון הבחורים. כבר בהתחלה הצמידו לשלמור את הצ'יקאבר של הישיבה שאומנם מצטט בביטחון מלא את כל הקלישאות המוכרות (שלרגעים לא מעטים נדמה שאפילו הוא עצמו כבר אינו מאמין להן) אבל עושה זאת בחינניות אין־סופית. אני כמובן שמתי לב לכל מיני פרטים אזוטריים שעין שאינה ישיבתית ככל הנראה לא תקלוט, ובכל זאת על אף הסיבה הטעונה שבשלה נעשתה הכתבה, הצליח שלמור לחדור לרובד הפנימי של הדי־אן־איי הישיבתי. זה שקיים למרות הביקורת המוצדקת והצורך הבהול בתיקון. זה שבו משמשים בערבוביה אצילות אין־סופית, עדינות אמיתית, מסירות ורצינות, תמימות ועדריות, קורטוב יוהרה, מנה נכבדת של חוסר מודעות, יופי ובתוליות, תמהיל משונה בין ילדותיות ובגרות ובין גבריות לנשיות – כל החומרים שמהם עשויה דמותו של בחור הישיבה החרדי הקלאסי. חשבתי על זה שאולי עוד לפני שניגשים לפרקטיקה של הדרך לתקן את השוויון בנטל, יש צורך קריטי להביט לרגע בנפשות הפועלות ולכבד אותן ולוּ במבט.
