שתי התרעות ממוקדות העפילו בשבועות האחרונים אל ראש מצעד הדאגות הלאומי. האחת עוסקת בתעשיית הגרעין האיראנית, אשר שועטת בטירוף מושכל להשלמת מיזם הפצצה שלה. פרופסור בני מוריס קבע לפני ימים אחדים כי הגיעו רגעי ההכרעה מול איראן, והמליץ לדרג המדיני לשקול שימוש בנשק לא קונבנציונלי נגדה, כלומר להקדים פצצה לפצצה. גם אלה שהגיבו בחלחלה להמלצת ההיסטוריון הבכיר, לא לעגו לדאגותיו. איראן היא אכן גורם הסיכון מספר אחת שנשקף היום לישראל, שלא לומר איום קיומי. חלפו לבלי שוב הימים שבהם יכולנו להדחיק אותו. הוא מצריך טיפול מיידי.
ההתרעה הממוקדת השנייה מצביעה על תופעה נרחבת לכאורה של ירידה מהארץ בעקבות המלחמה. אישית אינני מכיר ישראלי אחד שעזב לאחרונה את הארץ לצמיתות, או מאיים לעזוב. אני כן מכיר הרבה משפחות שכולות שיקיריהן הקריבו את חייהם על סמך ההנחה שאין לנו ארץ אחרת. דברי ההספד שלהן בהלוויות ובמהלך ימי השבעה הם מסמך דבקות היסטורי מרטיט בארץ ישראל. ובכל זאת, הרשתות החברתיות ועיתוני השמאל מלאו דיווחים על יורדים.
בלוגרית ששמה קרן הבר, המגדירה עצמה גם כ"אזרחית ק'", צייצה השבוע כי החליטה לרדת לברלין, "החלטה שמגיעה מתוך אחריות לגורל של הצאצאים, אובדן אמונה שיהיה כאן טוב יותר וחוסר יכולת להמשיך לחיות במדינה לא דמוקרטית, שטופת שנאה, גזענית ומדכאת".
למרבה ההפתעה, מכל מקום למרבה הפתעתי, האזרחית הנוטשת ק' זכתה בתגובות אוהדות רבות. אופציית ברלין שלה לא עוררה את הסלידה הכללית המתבקשת. צייצנים רבים הביעו הבנה לליבה, איחלו לה הצלחה, והסתפקו במשאלה שתבוא להצביע פה בבחירות, נחשו למי ולמי לא. מנגד היו כאלה שהגיבו בנוסח "פחות שמאלנית אחת בארץ". זוהי תגובה כעורה, מטופשת, קנטרנות לשמה, שפיכת שמן על מדורת ויכוח מיותרת. בנושא הירידה אין מקום לוויכוחים. נטישת הארץ לצמיתות היא מחוץ לתחום הדעות, כפירה בעיקר.
כמובן, כל אחד רשאי לרדת כאוות נפשו לאן שרק ירצה, מפני שישראל היא גם מדינה דמוקרטית, לא רק יהודית, אבל עם עזיבתו הוא נגרע ממרשם התושבים הזכאים להשתתף ברב־שיח המרתוני על עתיד ישראל ואופייה. לא צריך עוד לעניין אותנו מה הוא חושב על שטחים ושלום, דת ומדינה או גיוס חרדים, אפילו לא על נושא הירידה עצמה. שיעזוב, וישתוק.
בעצם, לא רק מי שעוזב בפועל מאבד את זכות הדיבור שלו בהייד־פארק הישראלי, גם מי שמאיים לעזוב, כמו הרב הזועף יצחק יוסף, חתן פרס ישראל. איומי ירידה מוכיחים למפרע שהמאיימים יושבים פה על תנאי, רגל פה רגל שם, ואינם קושרים את גורלם בגורל הארץ. ייתכן שמעולם לא היו איתנו באמת. הם זייפו פטריוטיוּת כאשר שרו את "הוי ארצי מולדתי" או התקשטו בדגלי ישראל בהפגנות סוערות, והם ממשיכים לזייף אותה גם עכשיו, במסגרת מאמציהם לגרום נקיפות מצפון לאלה שנשארים.
אין פטריוטים ישראלים בברלין או בניו־יורק, יש אך ורק בארץ ישראל.
חדשות החוץ
העימות הטלוויזיוני ביידן־טראמפ חולל זעזוע רגשי עמוק גם בישראל, לא רק באמריקה. שלל טורי דעה ופרשנויות נכתבו ונאמרו בנדון, ובכללם תחינות נואשות לביידן לפרוש, כאילו גם אנחנו מחוז בחירה חשוב לנשיאות ארצות הברית, עם הרבה אלקטורים. לפעמים היה נדמה השבוע, לפי הלהט המקומי, שהנשיא האמריקני הישיש אכן מתחשב במה שמעצבי הדעה בישראל חושבים עליו. השמאלנים הסגירו חרדה גדולה מפני מצב שבו הוא ירוץ עד הסוף המר, בימין קיוו בקול שיישאר; שחס ושלום לא תחליף אותו פתאום מישל אובמה.
ובכן, אפשר להירגע. עם כל הכבוד לנו, דעתנו לא חשובה הפעם. עניות דעתנו. המלחמה בעזה אולי משפיעה קצת על הבחירות באמריקה, אבל גם לדמוקרטים וגם לרפובליקנים לא אכפת אם אנחנו בעד או נגד המשך ההתמודדות של ביידן. ברוך השם, יש עדיין דברים שלא תלויים בנו. לא הבחירות בצרפת, לא בבריטניה ולא באמריקה. מצד שני, למחרת הבחירות, 5 בנובמבר, ד' במרחשון תשפ"ה, נוכל להחליט באופן עצמאי לגמרי אם לשמוח או לבכות.
