שני נושאים מסעירים את ישראל מאז החלה הממשלה הנוכחית, ממשלת "ימין על מלא", את כהונתה. האחד היה "הרפורמה המשפטית", שניסתה להתמודד עם המשבר החוקתי בישראל ולהחזיר לכנסת ולממשלה את סמכותן הדמוקרטית. בעיקרון רפורמה יסודית ביחסים בין הרשויות היא עניין מוצדק ואף הכרחי לנוכח ההפיכה האנטי־דמוקרטית של מערכת המשפט, אלא שהרפורמה הוצעה וקודמה בחובבנות פוליטית וחוקתית. הממשלה יצאה למאבק בלי אסטרטגיה, והשמאל פורע החוק הנחיל לה תבוסה, שהותירה אותנו במשבר חוקתי גרוע בהרבה.
הנושא השני הוא הביטחון. שנים של תפיסות אסטרטגיות כושלות, שהן גם נחלת הימין הפוליטי והביטחוני – כולל כל שרי הביטחון שלו, נתניהו, בנט, ליברמן וגלנט – קרסו מאז שבעה באוקטובר. להוותנו התברר שצה"ל קטן, בניין הכוח לקוי, החשיבה האסטרטגית רדודה, הפיקוד ברמה לא מספיקה ורווי פוליטיזציה ותרבות שקר הרסנית. גם מערכת הביטחון דורשת רפורמה יסודית, אבל אותה אפילו לא מנסים לחולל. ממשלת הימין חסרת אונים, והמערכת הכושלת ממשיכה בשלה.
עד כאן הכול ידוע. אך בינתיים, מתחת לפני השטח, משחרת לפתחנו בעיה חדשה, גדולה אפילו יותר: משבר כלכלי. משבר כלכלי יהיה הרסני, מפני שכפי שנתניהו נהג לנאום, ישראל בנויה על ארבע עוצמות: כלכלית, ביטחונית, בינלאומית ורוחנית. אבל העוצמה הביטחונית תלויה בכלכלה, ובלעדיהן גם המעמד הבינלאומי נשחק. הכלכלה, אם כן, היא יסוד ההצלחה ותנאי הכרחי לעוצמה הישראלית. לכן תמוה עוד יותר שדווקא הימין מוביל אותנו למשבר כלכלי, ועוד בזמן שבו נדרשים יותר מתמיד תקציבים גדולים לשיקום מערכת הביטחון.
נפתח בדו"ח בינלאומי שפרסם ה־OECD על יוקר המחיה. ישראל היא באופן השוואתי מהיקרות במדינות העולם המפותח. אנו במקום השני ביוקר המזון והמשקאות, 52% מעל הממוצע, ומשלמים הרבה יותר על מוצרים בסיסיים כמו לחם, בשר, חלב וביצים, פירות וירקות. מחירי הרכב בישראל הם הגבוהים ביותר. ואנו יודעים שישראל יקרה בעוד מגוון תחומים, כדיור ותיירות.
ישראל צוברת היום חובות אך מסרבת להתייעל, לקצץ בשירות המדינה המנופח, ולשנות את משטר הקצבאות שמתמרץ אבטלה ועוני
לכך אפשר להוסיף את מה שידוע לרוב הקוראים: ישראל לא רק יקרה יותר, היא גם סובלת ממגוון דל ואיכות נמוכה של מוצרים. השוק שלנו מצומצם בהשוואה למה שזמין לצרכן הממוצע במדינות מפותחות, משום שהתחרות בישראל היא במידה רבה פיקטיבית. אפילו במקומות שבהם אנו לכאורה זולים – כמו בשוק הסלולרי – ההיצע והשירותים עלובים בהשוואה למה שקיים בעולם המתקדם. מתברר שלצווארי הבקבוק הצרים של נטל רגולטורי, מיסים חונקים ואוליגופולים בחסות ממשלתית, יש מחיר גבוה ביוקר המחיה, שכולנו סובלים ממנו.
מכאן למאמר נוסף, שיתפרסם בקרוב ברבעון לכלכלה, שנכתב בידי ד"ר מיכאל שראל וחוקרים נוספים מפורום קהלת. במאמר בוחנים המחברים "מי משלם ומי מקבל", כלומר, מהו סך תשלומי המיסים של משקי הבית בישראל, לעומת ההטבות הכספיות שהם מקבלים מהמדינה. שאלה טריוויאלית, שלמרבה הפלא אין למדינת ישראל תשובה טובה עליה.
בחישוב כלל האוכלוסייה ישנם במדינה ארבעה עשירונים תחתונים נתמכים, כלומר מקבלים יותר מאשר נותנים. משפחה בעשירון התחתון "מרוויחה" מהמדינה בממוצע כמעט 7,000 שקלים בחודש, בעוד בעשירון העליון משק הבית משלם למדינה קרוב ל־29,000 שקל.
מה ההבדלים בין המגזרים? המחקר בוחן שלוש קבוצות: יהודים לא־חרדים, חרדים, ערבים. הנתונים מדאיגים מאוד. משפחה יהודית לא־חרדית ממוצעת משלמת בסך הכול יותר מ־6,000 שקל בחודש, ואילו שני המגזרים האחרים הם בממוצע נתמכים. במילים אחרות, בישראל ישנם שני מגזרים גדולים וגדלים, שנתמכים על ידי המגזר היהודי הלא־חרדי.
הפילוח הפרטני של הציבורים הללו מאלף וחשוב. בציבור היהודי הלא־חרדי שלושת העשירונים התחתונים הם נתמכים, כשהעשירון התחתון "מרוויח" מהמדינה קצת פחות מ־5,500 שקל בחודש. העשירון השמיני משלם קרוב ל־10,500 שקל, התשיעי יותר מ־15,000, והעליון יותר מ־31,000 שקל.
בציבור הערבי ישנם שישה עשירונים נתמכים, העשירון התחתון מקבל כמעט 9,000 שקל בחודש, והעשירון העליון הערבי משלם כמעט 12,500. אצל החרדים יש שמונה עשירונים נתמכים. העשירון התחתון נהנה מיותר מ־10,000 שקלים, והעשירון העליון משלם קצת יותר מ־9,000. ניכר בעליל שהציבור החרדי הוא הנתמך ביותר – וצריך להביא בחשבון שני נתונים נוספים: ישנן העברות מגזריות מתוחכמות שקשה לכמת, והדו"ח לא מעודכן לשנים האחרונות, שבהן סביר שההעברות הממשלתיות גדלו.
הדו"ח כולל פילוחים נוספים, לפי חישובים של הכנסות משקי הבית, אבל התמונה הכללית נשארת דומה. בישראל יש שני ציבורים נתמכים גדולים, שמתקיימים בזכות מיעוט שלכאורה מצליח כלכלית, אבל בפועל נכפה לשלם חלק ניכר מהכנסותיו כדי לממן שתי קבוצות אוכלוסייה שמתקיימות, כדרך חיים, ממדיניות הרווחה והקצבאות.
ברור שמבחינה כלכלית מדובר בשתי תקלות עצומות, שישראל משלמת עליהן מחירים הולכים וגדלים. הנה כמה מהבעיות הנלוות אליהן. משום שהוצאות הממשלה גדלות כל הזמן ומתפשטות לעוד תחומים, ויש שתי אוכלוסיות עניות מאוד, המיסוי בישראל פרוגרסיבי מאוד, כלומר, הנטל הגדל נופל על כתפי מעטים. המדינה גם מייצרת עוד הטבה למגזרים העניים – היא מגדילה את שירות המדינה ומפעילה "אפליה מתקנת" כדי להעסיק אותם בעבודות פחות פרודוקטיביות מאשר בשוק הפרטי. המשטר הרגולטורי המופרז של ישראל מקשה על עסקים ומייקר את המחיה. במילים אחרות, המדינה בעיקר מגדילה את הבעיות.
לכל אלה צריך להוסיף היום את העלויות העצומות של המלחמה. המלחמה פוגעת בתעשיות המייצרות, היא מוסיפה הוצאות חברתיות משמעותיות, ומייצרת הוצאות ביטחוניות עצומות. גם המחאה הבוטה נגד הרפורמה הזיקה לכלכלה, בעיקר משום שהמוחים כיוונו לבטן הרכה של ישראל: השקעות זרות והייטק, שני תחומים שכלכלת ישראל תלויה בהם. ואחרונה, כל אלה באים על רקע חובות גדולים שישראל לקחה על עצמה, בחוסר אחריות, בתקופת הקורונה.
ישראל צוברת היום חובות אך מסרבת להתייעל, לקצץ בשירות המדינה המנופח והבזבזני, ולשנות את משטר הקצבאות שמתמרץ אבטלה ועוני. משבר כלכלי פורץ בדרך כלל בהפתעה; אצלנו הוא צפוי – הכלכלה נדרשת להימתח מדי והמיעוט המשלם נדרש לשאת יותר מדי – ועדיין הממשלה לא עושה דבר. כתוצאה מכך אנו עתידים לעמוד בפני שלושה משברים במקביל: משטרי, ביטחוני וכלכלי.
