מכירים את החוויה הזו, שאתם קוראים טקסט ביקורתי מנומק אבל לא משכנע? הטקסט כאילו מלוטש אבל השפכטל לא מכסה את הסדקים, התפרים גסים, הגימורים רופפים, הלוגיקה הפנימית לא קוהרנטית. כמו בפלט AI, משהו באותנטיות של התמונה לא משכנע. אולי זה מבנה הטיעון המניח את המבוקש, אולי זו המעגליות שלו. קצרה היריעה מהשתרע לקריאה מודרכת במסמך שכתבה המשנה ליועמ"שית (משפט ציבורי חוקתי) אביטל סומפולינסקי בשם היועצת המשפטית לממשלה, אז ניגע רק בתמצית.
היועצת מתנגדת בחריפות להצעת החוק שהגיש שמחה רוטמן לשינוי הליך בחירת נציב תלונות הציבור על השופטים. על פי החוק, השר אמור לבחור את הנציב בהסכמת נשיא בית המשפט העליון. לוין ופוגלמן לא הצליחו להגיע להסכמה כזו (אף שבמינוי שופטים הם צוות לא רע; הוועדה לבחירת שופטים מינתה לא פחות מ־150 שופטים לערכאות השונות), ומאז פרישתו של השופט שוהם לפני כחודשיים אין נציב במערכת.
במטרה לחלץ את העגלה מהבוץ העלה רוטמן הצעה חדשה: תנאי הכשירות של הנציב יהיו בדיוק כמו בחוק הקיים, אבל הבחירה שלו תהיה דומה לזו של נשיא המדינה. כדי שהיא תהיה "מהדרין", ללא חשש להטיה פוליטית, תידרש הסכמה רחבה, חוצת גושים ומחנות. וכך, כל עשרה ח"כים יוכלו להציע מועמד, הבחירה תהיה חשאית כדי לא לאפשר הטלת משמעת קואליציונית, הנציב ייבחר רק ברוב של 70 ח"כים, כך שהוא יהיה חייב לקבל את אמונם של חלק מחברי האופוזיציה.
שישים שניות על הלוגיקה הדמוקרטית: לשלטון יש המון כוח, כיצד נגן על האזרח מפני כוחו המופרז של השלטון? זוהי אחת השאלות המרכזיות בפילוסופיה הפוליטית. רוב הדמוקרטיות המערביות בחרו במענה מבני, המבוסס על מודל הפרדת הרשויות שפיתחו הוגים כמו דה מונטסקייה ("רוח החוקים", 1748), אלכסיס דה טוקוויל ("הדמוקרטיה באמריקה", 1835), ג'יימס מדיסון ("כתבי הפדרליסט") ועוד. הפרדת הרשויות בנויה על תחרות בין הרשויות, כל אחת מושכת את השמיכה לכיוונה ובולמת את האחרות.
הבעיה במודל הזה מתחילה באירוע כמו האקטיביזם השיפוטי. הוא הפך את הרשות השופטת לשחקנית וטו, הן על הליכי חקיקה של הפרלמנט, הן על החלטות אופרטיביות של הרשות המבצעת. האקטיביזם השיפוטי ניכס לבית המשפט סמכות למעין "קריאה רביעית" על החוקים, והאקטיביזם הייעוצי שניכס לעצמו היועמ"ש, הפך אותו לשחקן וטו עבור הממשלה. כך הפכה הרשות השופטת ל"גבוה מעל גבוה שומר".
נציב תלונות הציבור על השופטים אמור לתקן בפרומיל את חוסר האיזון הזה. הנציב אומנם איננו מוסמך להתערב בתוכן ההכרעות השיפוטיות, אבל יש לעמדתו משקל במקרים שבהם שופט סרח או פגע בעקרונות הצדק הטבעיים, או כאשר הוא חושף כשלים מבניים בפעילות מערכת המשפט.
לא סביר שנציב תלונות הציבור על השופטים יהיה שופט שישב לפני חמש דקות עם חבריו בקפיטריה
כפי שהחתול יתקשה לשמור על החלב כך הרשות תתקשה להגביל את עצמה בעצמה, כי מטבע האדם והעולם כל בעל כוח שואף להגדיל את הכוח שלו. עקרון־העל של הפרדת הרשויות קובע שההגבלות על כל רשות יבואו מהרשויות האחרות. ולענייננו, לא סביר שנציב תלונות הציבור על השופטים יהיה שופט שישב לפני חמש דקות עם חבריו בקפיטריה והחליף איתם המלצות לחופשה בפרובנס. כפי שמוסד מבקר המדינה הוא מוסד עצמאי שאיננו חלק מהרשות המבצעת, וועדת חקירה ממלכתית לא מורכבת מפוליטיקאים, כך גם הנציב צריך להיות עצמאי.
"הצעת החוק תביא לפוליטיזציה של הליך בחירת נציב התלונות על השופטים", מתריעה סומפולינסקי. זה היה נכון אם הקואליציה הייתה ממנה את הנציב לבדה ומשתמשת לשם כך במשמעת הקואליציונית. זה לא נכון כאשר ההצבעה חשאית ובמיוחד כשאי אפשר למנות נציב בלי הסכמה רחבה הכוללת אצבעות מהאופוזיציה. אלא אם כן היועמ"שית סבורה שכל נבחרי הציבור באשר הם פסולים מעצם היותם פוליטיקאים, אבל ההנחה הזו חותרת תחת ליבת הרעיון של הפרדת הרשויות, המניחה שכל רשות מצויה במתח שבין "חזקת התקינות המנהלית" לבין האינטרסים המוסדיים שלה, והמתח ההדדי בינה לבין הרשויות האחרות הוא שיוצר את האיזון במערכת כולה.
עוד כותבת המשנה ליועמ"שית כי "בחירה של נציב התלונות על השופטים על ידי הכנסת במנגנון המוצע אינה מתאימה למבנה המשטרי". למה, שואל הבן. מדוע מה שטוב לבחירת נשיא המדינה ולבחירת מבקר המדינה לא טוב לבחירת הנציב? סומפולינסקי טוענת כי מוסד הנציב "אינו בגדר רשות נפרדת, הוא מהווה יחידת סמך עצמאית בתוך משרד המשפטים", אבל זאת בדיוק הבעיה – הוא לא צריך להיות קשור לא לרשות השופטת ולא למשרד המשפטים, וההצעה של רוטמן דווקא תהפוך אותו לעצמאי. "הצעת החוק יוצרת מודל של נציב תלונות הציבור על השופטים נעדר היגיון פנימי", ממשיכה סומפולינסקי, אבל כפי שראינו, דווקא המצב הקיים "נעדר היגיון פנימי".
התחושה היא שהמשנה ליועמ"שית אימצה את הביקורת האוטומטית של השמאל, ולפיה כל הצעה לשינוי מבני פסולה אם מי שהציע אותה חבר בקואליציה. הצעות שכאלו חשודות מראש כחלק ממזימה להחזיר מהדלת האחורית את "המהפכה המשטרית". התוצאה היא מסמך חלש, שגורם לקואליציה לחשוד בכל חוות דעת של הייעוץ המשפטי לממשלה, ומחריף את חוסר האמון בין הצדדים.
