אי־אז בנובמבר 2022, עם פרסום תוצאות הבחירות, הסתמנה אופוריה בקרב המפלגות החרדיות. האווירה הכללית הייתה של "עכשיו תורנו", ורשימת הדרישות הארוכה נפרסה במהרה. חתימת ההסכמים הקואליציוניים כללה את כל רשימת החלומות החרדית, מחשמל כשר ועד קבורת שדה, בלי סינון. הביקורת הציבורית סביב כל אחת מהדרישות הללו נהדפה. ואולם עד מהרה התחלפה האופוריה בהתפכחות כואבת: המפלגות החרדיות מתקשות לרשום הישגים עבור ציבור בוחריהן, כמעט בכל תחום, גם ואולי בעיקר כאשר מדובר בממשלת "ימין על מלא".
עם כל הכבוד לחשמל כשר ולרבני ערים, בראש מעייניהן של המפלגות החרדיות עומדת מאז ומעולם מערכת החינוך החרדית. למעשה, גם סוגיית הגיוס היא דרישה להשאיר את הצעירים החרדים בתוך הישיבות. בתי הספר ותלמודי התורה, הישיבות והסמינרים הם לב ליבה של החברה החרדית, בבת עינה של הקהילה. כבר עשרות שנים הם מצליחים להדוף בדרכים שונות את הדרישה להגברת לימודי הליבה, בעיקר אצל הבנים. הממשלה הנוכחית הביאה עימה תקווה להגדלת התקציבים למוסדות החינוך החרדיים, הפעם ללא "תמורה" בדמות תגבור לימודי החול. אלא שהתקווה הזו הולכת ומתרחקת ככל שהבור התקציבי מעמיק והולך, וככל שהממשלה מתקשה להעביר צעדים כאלה בהיעדר לגיטימציה ציבורית.
בחודשים האחרונים מסתמן איום חדש על מערכת החינוך החרדית, אתגר שהם מתקשים למסמס. האיום הזה הגיע ממשרד החשב הכללי במשרד האוצר, ואינו נוגע כלל לשאלת לימודי הליבה או אתגרי ההשכלה החרדיים, אלא להתנהלות הפיננסית של רשתות החינוך החרדיות. בפברואר האחרון שלח החשב הכללי יהלי רוטנברג מכתב לרשתות החינוך החרדיות, ובו אולטימטום: עליהן להקים מערכת חשבות פנימית עד 1 ביולי, או שהחשכ"ל יורה על הוצאת החשבת מטעם משרד האוצר מתוך הרשתות החרדיות. הצעד הזה נראה טכני לכאורה, אך כפי שנסביר בהמשך יש לו משמעות רבה.
תשלומי שכר ברשתות הללו מבוצעים ידנית, בלי יכולת פיקוח, ופעולות רכש נעשות על ידי גורמים לא מורשים
המכתב המדובר כלל רשימה ארוכה של ליקויים חריפים הנוגעים להתנהלות כספית בעייתית. על פי טענות משרד האוצר, מערך החשבות ברשתות החרדיות הוא דל ומצומצם, וחסר פונקציות בסיסיות ביותר. "כתוצאה מכך נפגעת היכולת לפעול בצורה מבוקרת ויעילה ועולה באופן משמעותי הסיכון למעילות או לטעויות אנוש", קובע רוטנברג במכתבו. תשלומי שכר ברשתות החינוך הללו מבוצעים באופן ידני, בלי יכולת פיקוח ובקרה עליהם, ובלי אפשרות לוודא שהשכר אכן מגיע כראוי לעובדי הרשת על פי החוק. ברשתות, שאינן מחויבות בחוק חובת המכרזים, מבוצע רכש בהיקפים של מאות מיליוני שקלים בשנה. בפועל, בתי הספר רוכשים מוצרים ושירותים מספקים שונים, לעיתים תוך צבירת חובות לספקים, ודרישה מהרשת לממנם בדיעבד.
"לא אחת נאלצנו לטפל בהתחייבויות בהיקפים המגיעים לעשרות מיליוני שקלים להתקשרות שהוצאו על ידי גורמים שאינם מורשים לכך ברשתות. פעולות שהינן בניגוד לחוק לכאורה, אינן עולות בקנה אחד עם סטנדרטים של מנהל תקין ותוך עקיפת החשבת. במקרים שונים נמצא כי ההתקשרויות נעשו בעל פה, במחירים מופרזים, ולשימושים אשר הובהר כי קיים איסור לבצעם מתוך תקציבי הרשת", דברי רוטנברג.
יצור כלאיים מוזר
מערכת החינוך החרדית אינה בנויה מקשה אחת, אלא מבוססת על אוסף של הסדרים משפטיים שונים: חלקה מורכב מבתי ספר "מוכרים שאינם רשמיים" – מוסדות פרטיים תחת פיקוח משרד החינוך, שמלמדים ליבה בהיקף מצומצם ומתוקצבים בהתאם. חלקה האחר מורכב מ"מוסדות פטור" – המנותקים לחלוטין מדרישות משרד החינוך בתחום הפדגוגיה, לא מלמדים ליבה, ומקבלים תקצוב מצומצם אף יותר. ואולם חלקה העיקרי מורכב משתי רשתות החינוך החרדיות הגדולות: רשת החינוך העצמאי, המשויכת למפלגת יהדות התורה, ורשת בני יוסף של מפלגת ש"ס (לשעבר מעיין החינוך התורני).
ברשת החינוך העצמאי לומדים כ־120 אלף תלמידים, וברשת בני יוסף כ־58 אלף. תקציביהם עומדים יחד על יותר מ־3.5 מיליארד שקלים, והתוספות הנדרשות להגדלת שכר המורים ברשתות מוערכות בכ־600 מיליון עד מיליארד שקלים נוספים בשנה. שתי הרשתות הללו הן יצור כלאיים מוזר: מצד אחד הן עמותות פרטיות שמספקות שירותי חינוך, מצד שני הן מקבלות תקצוב ממשלתי מלא ומחויבוֹת לכאורה להתנהל על פי דרישות משרד החינוך. אף שמדובר ברשתות חינוך פרטיות ולמרות השיוך המפלגתי, סעיף מיוחד בחוק יסודות התקציב קובע שהן יקבלו תקצוב שווה לחינוך הממלכתי, "על פי קריטריונים ענייניים, אחידים ושוויוניים כמו לכלל ילדי ישראל".
אין שום גוף אחר שהוא עמותה פרטית וחיצונית ולא משרד ממשלתי או גוף סטטוטורי, שמתוקצב באופן מלא דרך המערכות הכספיות של המדינה, ועם חשבת מטעם משרד האוצר. בדרך זו מועברים מיליארדי שקלים מדי שנה, עם פיקוח ממשלתי רופף במיוחד. מטבע הדברים, כסף רב כל־כך שזורם תחת מערכות פיקוח חסרות שיניים, מייצר פרצות גדולות. למשל, מול הרשתות מתנהלות עשרות תביעות של עובדים־לשעבר, בטענות על פערי שכר. הרשתות גם צברו גירעונות גדולים, אף שההוצאות שלהן אמורות להלום את התקציב שהן מקבלות.
המצב המשפטי המוזר שבו הרשתות הן עמותות פרטיות אך מוגדרות כמעין גוף ממלכתי, מייצר למדינה חבויות משפטיות וכספיות גדולות. למשל, מדינת ישראל איננה יכולה להימנע מהעברת כספים עבור שכר לעובדי הרשת, אבל מרגע שהכסף מועבר אין לה שליטה בתהליך, למי הוא מגיע והאם כל המחויבויות החוקיות מתקיימות. בשל האחריות שממשלת ישראל קיבלה על הרשתות הללו, היא מחויבת לכסות את כל ההוצאות שלהן ולמלא את חובותיהן, ועלולה להידרש לשלם פיצויים בגין תביעות של עובדי הרשת או של ספקים ששכרם הולן.
בפועל, המדינה רשמה לרשתות החרדיות צ'ק פתוח, ובמשך עשורים שילמה את החשבון כמעט בלי בקרה. בגלל המצב המוזר הזה, וכדי להגביר את הבקרה, הוצבה ברשתות חשבת מטעם משרד האוצר. אבל למרות נוכחות החשבת ברשתות מאז 2003, בפועל אין באפשרותה לבצע בקרה אפקטיבית. אין לה סמכות כלפי עובדי החשבות ברשתות; דרישותיה לקבלת מידע מעוכבות או נחסמות; וחלק מהתקציבים מועברים ישירות לחשבונות בתי הספר, בלי פיקוח או שקיפות, במסלולים "עוקפי חשב".
"לאורך השנים, וביתר שאת בשנתיים האחרונות", כתב רוטנברג, "נעשו על ידינו אין ספור ניסיונות לקדם ולשפר את הניהול התקין, השקיפות והבקרה של הפעילות הכספית ברשתות, שממומנת במלואה מאוצר המדינה ומכספי משלם המיסים. לצערנו, סדרי העבודה ברשתות והמנגנונים הקיימים אינם עומדים בסטנדרטים המקצועיים של אגף החשב הכללי, ויש הטוענים כי נוכחות החשבת ברשתות אף מכשירה התנהלות כספית בלתי תקינה של הרשתות".
מיליארדים על גבי מיליארדים מועברים אפוא לרשתות החינוך החרדיות, כשהחשבת מטעם האוצר משמשת למראית עין בלבד, עם פיקוח מסורס ובלי סמכויות אמיתיות. זוהי המציאות שהולידה את האולטימטום של החשב הכללי. הוצאת החשבת נתפסת אולי כצעד טכני, אבל היא עוררה דאגה רבה ברשתות החינוך. המשמעות היא שהמדינה תתנער מכלל מחויבויותיהן הכספיות והן יידרשו לסגור את הגירעונות בעצמן, לשלם פיצויים והסדרי פשרה בתביעות, לפרוע חובות אדירים שהצטברו עם השנים, ואולי אף להגיע גם למצב של חדלות פירעון ולאחריות אישית של מנהלים ברשת.
האולטימטום של רוטנברג פג השבוע, אבל ממשרדו נמסר כי המדינה בדרך להסדרת מתווה חדש להתנהלות מול הרשתות. במסגרתו, החשבת מטעם משרד האוצר לא תהיה חלק מהרשתות אלא תעמוד בראש מערך בקרה חיצוני, בדומה לחשב מלווה שהמדינה מצמידה לגופים ציבוריים מתוקצבים כגון בתי חולים. בנוסף, הרשתות יידרשו לפתוח חשבונות בנק חדשים במקום אלה הממשלתיים, הן ינותקו ממערכות התקציב של הממשלה, ויידרשו לבנות מערכות מחשוב חדשות וכן מערך חשבות פנימי שיכלול סמנכ"ל כספים, יועץ משפטי וחשב פנימי, שיצטרכו לעמוד בתנאי הכשירות הרלוונטיים. כל אלה אמורים לקיים שתי מטרות: להפחית את חבות המדינה על ההתנהלות הכספית הבלתי תקינה, ולהגביר את הבקרה כך שהתהליכים הפנימיים יקוימו לפי הדין וכללי המנהל התקין.
יותר מאשר להפוך את הרשתות לישויות שמתנהלות כשורה עם תקציבים ממשלתיים אדירים, המתווה הזה נועד במידה רבה להגן על המדינה מפני החבויות המשפטיות שנוצרו במהלך השנים. חלק מהבעיה היא שרשתות החינוך האלה נתפסות כ"גדולות מכדי ליפול". מדינת ישראל לא תאפשר מצב שבו 180 אלף תלמידים יסתובבו ללא מסגרת חינוכית מכיוון שהרשת הגיעה למצב של חדלות פירעון בשל התנהלות כספית לקויה. המדינה לא תודה בכך, אבל הרשתות מתפקדות כחינוך הממלכתי של החרדים, ומשמשות את רוב תלמידי המגזר עד כיתה ח'. אם הן יגיעו למצב של חדלות פירעון, המדינה תציל אותן בסופו של יום, וכך או כך תידרש לשלם את החשבון.
מערב פרוע
החינוך החרדי מתנהל קצת כמו המערב הפרוע, וזה יקרה גם אחרי שחשבת משרד האוצר תצא משם. רשתות החינוך החרדיות הן דה־פקטו מערכת ממשלתית, אבל אין בהן שבריר מהפיקוח והבקרה שמתקיימים בבתי הספר הממשלתיים הרגילים. אלה חשופים דווקא לפיקוח הדוק מדי, ברמה שמשתקת לפעמים את היכולת לנהל מערכת חינוכית.
שאלת הבעלות הפרטית כשלעצמה היא לא עיקר הבעיה. בית ספר יכול להיות בבעלות עמותה או גוף פרטי, כמו רבים מבתי הספר בישראל שמצויים בבעלות רשתות החינוך השונות. אלא שרשתות החינוך החרדיות הן בבחינת חריג יוצא דופן גם בהיבטים הניהוליים הבסיסיים ביותר. בתי ספר של רשתות דוגמת אורט או אמי"ת נדרשות לעמוד תחת פיקוח הדוק, להציג מסמכים מפורטים בנוגע לשעות ההוראה, לארח מפקחים לביקורים תכופים, ולהיות חשופות לפיקוח על מכרזי רכש ולביקורות על קיומם.
המתווה המסתמן, אם ימומש, יפתור אולי את ההתנהלות הכספית של העמותות אבל לא ייגע בבעיות המהותיות. גם אם המדינה לא תהיה אחראית יותר לאי־הסדרים הכספיים, השאלה היסודית תעמוד בעינה: המוסדות האלה מקבלים תקצוב מלא "כמו כל תלמידי ישראל", אבל אינם עומדים במחויבות ללמד את מקצועות היסוד "כמו כל תלמידי ישראל". באגף החשב הכללי לא עסקו כלל בסוגיות הפדגוגיות של לימודי הליבה ואיכותם במוסדות החרדיים; זה תפקידו של משרד החינוך, אבל הוא מעדיף לא לנגוע בנושאים הנפיצים הללו.
לאחרונה פורסם כי כעשרים בתי ספר חרדיים פרטיים, חלקם מרשת החינוך בני יוסף של ש"ס, החלו בהליכי מעבר לחינוך הממלכתי־חרדי, זרם חינוך שמופעל על ידי המדינה ומקיף כיום שבריר מהתלמידים החרדים. זה מהלך שנובע מכורח המציאות. התקציבים החסרים מאלצים את המוסדות שרוצים לשרוד, לעזוב את הרשתות המגזריות ולחסות תחת כנפי משרד החינוך על תקציביו היציבים והמובטחים. אין דבר שהפוליטיקאים החרדים חוששים ממנו יותר. ניהול מוסדות החינוך הוא חלק מהמנופים שבאמצעותם הקהילה החרדית משאירה את חבריה בתלם. הלחץ הכבד שהפוליטיקאים מפעילים להגדלת תקציבי הרשתות, נובע גם מן החשש כי בתי הספר יצאו מהרשתות, וממילא גם ממוטת השליטה שלהם.
