פסק הדין של שופטת בית המשפט העליון גילה כנפי־שטייניץ בבקשת רשות הערעור של בנק מזרחי־טפחות נגד זק"א ורומן אברמוביץ' עבר מתחת לרדאר. בתמצית, האיחוד האירופי הטיל על אברמוביץ' סנקציות בעקבות מלחמת רוסיה־אוקראינה. לאחר טבח שמחת תורה ביקש אברמוביץ' לתרום 8 מיליון שקלים לארגון זק"א, אולם הבנק הקפיא את חשבונו וסירב. אברמוביץ' עתר למחוזי וטען שאין לסנקציות תחולה מחוץ לאיחוד האירופי, ובשום מקום בעולם העברת תרומה לארגון מתנדבים לאומי לא יכולה להיחשב "תמיכה בטרור". היועמ"שית תמכה בבנקים אך בית המשפט הורה על העברת התרומה. הבנקים עתרו לעליון והשופטת כנפי־שטייניץ הפכה את החלטת המחוזי. הבעיה בפסק הדין הוא התקדים שהוא יוצר בקשר לסנקציות כלכליות על יו"ש.
בשבוע שעבר הטילה קנדה סנקציות על תנועת "אמנה", ועל פי הלוגיקה שנקבעה בעליון לא מן הנמנע שתנועת ההתיישבות הוותיקה תמצא את עצמה בוקר אחד עם חשבונות בנק מוקפאים, בגיבוי היועמ"שית. הסנקציות הללו הולכות ומתבהרות כמשבר מדיני שאי אפשר להפריז בחשיבותו. אם ממשלת ישראל לא תעלה אותו על ראש שמחתה, זה רק עניין של זמן שבנקים לא ייתנו משכנתאות למתיישבים, רשתות לא יוכלו לפתוח סניפים באזורי לב הארץ וחצי מיליון ישראלים ימצאו את עצמם חיים בכלכלה מנותקת מזו הישראלית. הסנקציות הללו עשויות להיות גם "הוכחה" לבית הדין בהאג שישראל איננה עושה דין עם עבריינים בתחומה, ולכן היא לא יכולה לחסות תחת הגנת "עקרון המשלימות".
טוב עשה סמוטריץ' באיומיו לבטל את ההגנות שהציעה ישראל לבנקים הישראליים מפני הסיכונים הכרוכים בחשיפה לבנקים פלסטיניים המעורבים במימון טרור באמצעות מתן משכורות למחבלים (הגנה משפטית מפני תביעות בגין מימון עקיף לטרור, והגנה פיננסית במקרה של הפסד בתביעות). האיום הזה לבדו גרם לאמריקנים לעדן מאוד את הסנקציות שהטילו על מתנחלים, ולא להטיל סנקציות על גדוד נצח יהודה (שממנו הם תכננו להמשיך לימ"מ ולחיל האוויר). המהלך הזה צריך להיות חלק ממהלך ממשלתי הרבה יותר רחב של מלחמה מדינית בסנקציות, כי האירוע פה הוא לא משפטי ולא פיננסי, אלא איום ישיר על הביטחון הלאומי.
