עימותי הרילוקיישן שהציפו השבוע את הרשתות, תפסו אותי במבוכת שיח בשפה זרה. אתה מבין את המילים הנאמרות, יודע אפילו לתרגם אותן ללשונך, ובכל זאת לא מצליח לתפוס את משמעות המשפט המלא. מעולם לא טרחתי להוציא דרכון ישראלי לצורכי ביקור בחו"ל, וממילא הוצאת דרכון זר לא עלתה על הפרק מעולם. כתבות על אנשים שעברו ליבשת הגדולה שמעבר לים כדי "לעשות את זה בגדול" עוררו בי צער עמוק ולא מעט רחמים. ככלות הכול, גם זנב של אריות נגרר על הארץ באבק בשעה שראש השועלים בולס ענבים להנאתו. אז למה להיות זמר ברים שמושך קהל ישראלי, כשאתה יכול להישאר כאן ולהיות כוכב בפלייליסט המקומי?
גם בעומק הדברים, במתח בין הגשמה אישית ללאומית, סוגיית החלום האמריקני הובסה בלי קרב נוכח חלום הדורות. כשההורים שלך עוזבים חיי נוחות, משפחה וחברים מטעמים ציוניים, הרעיון של מציאת חלופה בניכר נשמע כמו רגרסיה, לא כמו שדרוג של החיים. אבל המציאות הולידה שיח ירידה מהארץ שאינו נגוע בחלומות על מה שעשוי להתגשם שם, אלא בסיוטי מה שקרה ועוד עשוי לשוב ולקרות ממש כאן. חלום ישראלי ושברו שהפיל אותנו באחת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מביטחון עצמי מופרז בגאונות סגולתנו, כוחנו ועוצם ידנו, נחתנו על קרקע המציאות הבוערת, השונאת.
פקיחת העיניים בתדהמה נוכח תמונות הזוועה ושקרי "פרי פלסטיין" המגובים בינלאומית, הביאה לשתי תנודות רגשיות הפוכות. האחת מבקשת להיאחז בישראליות; לחדד את הזהות היהודית נוכח הרדיפה על רקע לאומני. האחרת מחשבת קיצנו לאחור, סופרת תשע נשמות של אומה חתולית שנפלה וקמה פעם אחר פעם, מחפשת נתיב בחירה והצלה מחשש להתרוקנות מאגר הנשמות. אי אפשר לשפוט את הנפש המותשת, אי אפשר גם לא להתפעם מדור הגבורה שמבקש להכריע את המערכה. הוא לא משלים עם גורל "ארץ אוכלת יושביה", הוא יודע שזאת גזרה שיש לבטל, ולא לתת לה להגשים את עצמה. הוא נלחם על החזון שהתערער, מאמין בארץ המובטחת. רק שכעת, יותר מתמיד, מחלחלת אצלו ההבנה שעליו הוטל לקיים את ההבטחה.
מרבד הקסמים
בהפרש של שעות בודדות התכתבתי עם שיבי (רייכנר) ויאיר (קראוס), לגמרי במקרה, על אותו עניין ממש; אם תרצו – האופטימיות והפסימיות, קווים לדמותן. שני עמיתים אהובים במיוחד, חפים מהציניות המצויה במקצוע שלנו, נקיים ממרמור מכול וכול. שני בעלי חזון ציוני וחברתי עמוק – אחד בדרום, האחר בצפון. בעלי נפש אופטימית, שנדרשים פתאום להסתובב בטריטוריה לא מוכרת של אדמה רועדת, מחזיקים ראש מעל המים הסוערים ששוטפים את כולנו כבר תשעה חודשים ושנה. וקשה לכולם. ומתיש. וקשוח.
טובה הארץ מאוד־מאוד, אבל ענקי הנפש שירשו אותה מטעמנו עוד לא הצליחו לבסס בה אחיזה מלאה. עוד לא חתמו על הסכם שלום בינם לבין עצמם, עדיין מסתכנים בהורדת ידיים, בהורדת המורל והתקווה.
ערעור יסודות הבית דורש בעקבותיו שיפוץ, ובשיפוץ כמו בשיפוץ – צריך להכיל הרבה הרס לפני שמתחילים לעצב מחדש. פה מורידים קיר ושם פותחים חלון; על הדרך אולי אפילו מניחים יסודות לטובת קומה שנייה. העיניים שרואות את החורבן מתקשות לדמיין את עיצוב הפנים שהבטיח האדריכל, אז לך תחזיק מעמד בשיאו של שיפוץ, בשיאו של חורבן שמייחל לבנייה.
כל מי ששיפץ בית או עבר דירה מכיר את התחושה, את הנפילה לאיזה שבוע או שניים של דכדוך, של הליכה מדודה על קרקע לא יציבה. כי הבית פתאום נראה תלוש, כי המבצר האישי ביותר שלנו נפרץ וחולל. לך תדמיין עתיד בתוך אבק ובטון חשוף. לך תסגור עם שאר בני המשפחה עיצוב בהסכמה רחבה.
קשה, אבל אנחנו שונאים לצלול לתהום. אז שיבי ויאיר ואני מחזקים זה את זה, מתעקשים לשוב ולהרים ראש למרות מה ששמענו וראינו, שומרים עיניים ואוזניים מתרחישי כיליון, מגרדים תקווה. נדרשים פעם נוספת למשל המופלא של הרב דוב יוסף סולובייצ'יק זצ"ל, שמזכיר לנו שלפעמים תסבוכת החוטים והקשירות היא בסך הכול הצד הלא נכון של שטיח ארוג למופת, ושאם רק נסובב אותו, נגלה דוגמה הגיונית ויפה.
מתווה ירמיהו
יש להניח שלא מעט מלומדי הדף היומי חשו התכווצות פנימית כשהגיעו השבוע לדף ח' במסכת בבא בתרא. הגמרא מזכירה את גודל מצוות פדיון שבויים, ועל בסיס פסוקים בנבואת חורבן של ירמיהו, מדרגים חכמים את סולם הצדקה. "אשר למוות למוות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי", קבע ירמיהו ערב הגלות, וחכמים למדו מכך כי חרב קשה ממוות טבעי, ורעב קשה מחרב, והשבי קשה מכולם, שכולם בו – המוות והחרב והרעב, שכן השובה יכול בכל רגע לבחור את אופי ההתעללות בשבוי. ממילא, מצוות צדקה הגדולה מכולן היא מצוות פדיון שבויים.
אלא שאויבינו המפלצתיים לא דורשים כסף. הם דורשים לשחרר רוצחים מועדים. הם מתכוונים לשוב לייסר אותנו בגנבת נפש וחרב ומוות ורעב ושבי, לענות אותנו בטלטלת דאגת המשפחות של החטופים בעתיד. בדילמת האסיר הנוראית הזאת אנחנו מתייסרים כבר תשעה חודשים. אולי גם על זה אמרו עולא ורבה במסכת סנהדרין שהלוואי שלא יבוא משיח בזמנם.
ורק רב יוסף, סומא בעיניו וצופה פני עתיד, הצליח לראות מעבר להרי החושך, מעבר לימי החוצפה של עולם הפוך ושל אמת נעדרת בזירה הבינלאומית. בתוך תחתית הביזוי של גללי חמורו של משיח, הוא הצליח לייצר אמונה בכוחו של הטוב, בסוף שיש בו נחמה.
(ההסכת "לב שבוי" מבית מקור ראשון, בהנחייתה של צופית ליבמן, גיסתו של אליקים ליבמן ז"ל, מספר את סיפורי החטופים דרך בני משפחותיהם. את פרקי ההסכת אפשר למצוא באתר מקור ראשון ובכל פלטפורמות ההסכתים).
לתגובות: orlygogo@gmail.com
