יש לי חבר טוב, חבר ילדות, אולי החבר שנמצא אצלי ברוב זיכרונות הילדות, שלא ראיתי כבר יותר מעשרים שנה. התראינו בחתונה של אח שלו ושוחחנו בטלפון בשבעה של אבא שלי, וחוץ מזה אנחנו לא ממש בקשר. אחרי הצבא הוא החליט לארוז את הפקלאות, בתקופה שעוד אמרו "פקלאות", ועם חמישה דולרים בכיס וכרטיס אשראי החליט לנסות את מזלו בניו־יורק. מזלו אגב החליט שהוא אוהב את המשחק ונתן לו בוסט רציני לחיים. הוא התחיל בעבודות קטנות בקו הפצה של פיתות או משהו אמריקני אחר, אני לא ממש זוכר, ולאט־לאט הצדיק את המושג "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".
לפני שבועיים קיבלתי ממנו טלפון. לא עניתי פעמיים, כי אמרתי לעצמי שיש מספיק שיחות תרמית בארץ ואין לי שום כוונה להיפתח גם לשיחות תרמית מחו"ל. בפעם השלישית עניתי כי גם תרמית שמתעקשת צריך להעריך. הוא שאל אם אני מזהה, אמרתי שלא, והוא שאל אם אני זוכר את הפעם שהתגנבנו בלילה לבריכה בכפר־יחזקאל וכשיצאנו גילינו שגנבו לנו את הבגדים אז נסענו ערומים הביתה.
אני זוכר. מעולם לא התפללתי חזק יותר כמו בפעם ההיא, כשביקשתי מא־לוהים: "בבקשה שההורים שלי לא יהיו ערים".
אחרי כמה דקות של התפעלות מעצם העובדה שאני שומע את הקול שלו, הוא סיפר לי שכבר כמה חודשים בוער לו לחזור. עד המלחמה אשתו (הישראלית) התנגדה בתוקף. יש להם שלושה ילדים ובית פרטי עם חצר בגודל של בלומפילד, אבל הוא כבר שנים רוצה לחזור. "יש לי הכול אבל זה לא שלי", הוא אמר. האמת, ריגש אותי.
רוצים ללכת? לגיטימי. רוצים להסביר לי שזה בגללי? אסביר לכם שאתם נפולת של נודניקים
בשבועיים האחרונים אני נתקל בכל מיני "מוכרי ארטיקים" למיניהם, שדחוף להם לצעוק עכשיו לכולם: "אני הולך, אני הולך". אין לי בעיה עם מי שמחליט שזה יותר מדי בשבילו – שקשה לו ביטחונית, או נפשית, או שיש בעולם הזדמנויות טובות יותר. אבל בדרך כלל אלה אנשים שנהנים מרמת החיים הגבוהה ביותר שיש פה, ואני לא יכול לסבול את הדחף שלהם לכתוב כמה קשה להם פה, ושהם לא רואים פה את עתידם. רוצים ללכת? לגיטימי. רוצים להסביר לי שזה בגללי? אסביר לכם שאתם נפולת של נודניקים. מהיכרותי הקצרה עם כמה כאלה, אחרי שנה־שנתיים־שלוש בארץ אחרת שבה הם עוד מהגרים שלא חשובים יותר מאף אחד אחר, הם מגלים שנוח הרבה יותר לחזור לעליונות האליטיסטית שאתה נהנה ממנה פה.
אפילו האנטישמיות זהה
אז מה אתה אומר אחי, לחזור, שאל אותי חבר הילדות. גדול עליי, אמרתי לו, לא דיברנו עשרים שנה כמעט ועכשיו אתה מפיל עליי החלטות הרות גורל? נורא ישראלי מצידך! הנה, לא באמת עזבת. אמרתי לו שאני אשמח לעזור בכל דבר שהוא צריך ואני פה בשבילו, והבטחתי להתקשר בעוד שבוע לשאול מה התקדם.
האמת? אני מת שהוא יחזור. אני גם מתגעגע, וגם: כל יהודי שחוזר לפה בזמן כזה הוא יהודי שאני רוצה פה. זה יתרון רציני. לא קל לברוח מכלוב של זהב, בטח בזמן מלחמה, ולחזור עכשיו זה לחזור עם קעקוע של ציונות על המצח, ולא סתם כי נמאס לך מעוף עם ציפוי פריך. במשך עשרים שנה תוכל לומר "חזרתי בזמן המלחמה כי הרגשתי שאני חייב". מה שכן, ביני לבין עצמי חשבתי שאולי המעבר יהיה לו הרבה יותר פשוט ממה שהוא חושב. בכל זאת, רוב הדברים המהותיים די דומים.
אז תקשיב, אחי: מעולם לא היית תלמיד מצטיין או גאון, ולמרות היכולות הדי ממוצעות הגעת לאן שהגעת בארץ האפשרויות. גם כאן זה ככה. אני למשל מופיע בטלוויזיה בכל ערב. יאיר לפיד הוא מועמד לראשות הממשלה כבר שנים. יש יותר אפשרויות בלתי מוגבלות מזה?
גם מבחינה ביטחונית אתה יכול להירגע. אנחנו הידידים הכי טובים של האמריקנים. בעצם אולי אוקראינה קצת עקפה אותנו. טוב, יכול להיות שגם הסעודים. וגם קטאר היא אולי ידידה יותר טובה. ומצרים. ובחריין. אנחנו הידידה התשיעית הכי טובה של האמריקנים. והנשק? אמריקני! הם שולחים לנו כמעט 100 אחוז ממה שאנחנו צריכים ומרשים לנו להשתמש בשליש מזה. אפילו הגנרלים שלנו אמריקנים. עד כדי כך שרובם מגויסים מיד אחרי הפרישה למכון מחקר עם ארבע אותיות באנגלית שאומר בעברית מה שנשיאים דמוקרטים אומרים.
והאנטישמיות באוניברסיטאות? אין מה לדאוג, האוניברסיטאות שלנו לא נופלות משום אוניברסיטה אמריקנית בתחום הזה. מרצים מאשימים את ישראל ברצח עם, מרצות מהללות מחבלים, ודגלי פלסטין? הארוורד, הצחקת אותנו, בואו תראו כמה דגלי אויב מונפים פה ביום הנכבה.
ומי בכלל רוצה לחיות באמריקה? זאת מדינה שבה פוליטיקאים בוחרים את שופטי בית המשפט העליון. ממש דיקטטורה. כאן כשמישהו רק העז להציע את הרעיון הזה חסמו את איילון ופירקו את הצבא, לא כמו בניכר, כשכל נשיא מחכה ששופט עליון של המחנה השני ימות בקדנציה שלו כדי שיוכל למנות מישהו משלו. כאן זאת דמוקרטיה אמיתית: איזה כיף זה להצביע בבחירות ולדעת שהאנשים שתבחר יממשו את האידיאולוגיה שאתה מאמין בה עד שהיועמ"שית תגיד להם שאסור. תענוג.
אם החבר יחזור לארץ אני אשמח מאוד. נראה לי שהבריכה בכפר־יחזקאל כבר נסגרה, אז אקח אותו לים, ונשב לשתות בירה – הפעם עם בגדים, לא כמו כשהיינו ילדים. מי יודע, אולי יעבור גם איזה מוכר ארטיקים שיצעק "אני הולך, אני הולך".
תלך כבר, אני אצעק עליו בחזרה, רק תשאיר לנו קודם נפולת של שני שוקובו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
