מאז שחזרתי מארצות הברית השתדלתי לכתוב גם על נושאים אחרים ולא רק על הנסיעה הזו, בעיקר כי לא רציתי להמשיך לחפור, וגם כדי שלא יחשבו שאני מקנאה. שלא יחשבו שפתאום גיליתי את המקום, ואת החיים היפים שם.
אז לרגל הגיליון המיוחד נוצרה לי הזדמנות ואני רוצה לחלוק תובנה בנוגע ליהדות ארצות הברית. בטורים הקודמים שלי הבעתי אהדה והבנה ליהודי אמריקה, וגם תיארתי התפכחות בנוגע להתייחסותנו אל סוגיית יהדות התפוצות. הפעם התובנה מגיעה מהכיוון ההפוך. מהכיוון הפגוע. שמחפש כתף שתהיה צמודה לכתף שלנו, הפצועה והחבולה זה תשעה חודשים.
יהדות ארצות הברית, בפרט היהדות הציונית, נותנת לנו תמיכה רבה במגוון מישורים. בחודשים האחרונים קראנו על יוזמות, על תרומות, על משלחות של קהילות רבות שמתחילת המלחמה עשו המון כדי להפגין נוכחות ולעמוד לצד העם היהודי בישראל בשעת צרה. זה כמובן מבורך וראוי להערכה גדולה, להוקרה ולתודה.
אבל לצד זה אני רוצה להניח תהייה, שהיא אולי גם ביקורת, על שני הצדדים. אנחנו מתרגשים ומתפעלים מהתמיכה של יהודי ארה"ב, אבל האם זו לא התנהגות שהייתה צריכה להיות מובנת מאליה?
על מה ההתרגשות בעצם, על כך שיהודים התנהגו כמו יהודים? על כך שיהודים מרחבי העולם התגייסו לעזור בשעת צרה? למה אנחנו מתפלאים ומופתעים מכך ולמה לא היה ברור לנו שאכן כך יקרה?
כלומר, על מה ההתרגשות בעצם? על כך שיהודים התנהגו כמו יהודים? על כך שיהודים מרחבי העולם התגייסו לעזור לאחיהם בעת צרה? למה אנחנו מתפלאים ומופתעים מכך, ולמה לא היה ברור לנו שאכן כך יקרה?
בכאב אני יכולה להניח שאכן, התשובה העולה בראשי היא שלא. שלצערי, או אולי לצערם, או לצערנו המשותף, הקשר הזה – שהתחזק מאוד עקב המלחמה – לא היה מובן מאליו לפניה או בלעדיה.
היינו לא בטוחים בו עד כדי כך שכמעט כל מחווה מכיוון יהדות הגולה, אפילו ציוץ קטן של סלב יהודי מוכר, תמונה אחת בסטורי, ריגשו אותנו והוציאו מאיתנו נהרות של דמעות.
בעיניים חוצניקיות
ימי המלחמה הקשים, בייחוד הימים הראשונים שעוד היינו שרויים במהלכם בהלם גדול, היו אתגר מכל בחינה. על כל ידוען יהודי מחו"ל שהביע הזדהות עם ישראל היו לפחות עשרה שהוקיעו וגינו דווקא את ישראל. כן, גם מקרב היהודים עצמם.
ניכר שגם בעיניים חוצניקיות, קריאת המציאות שלנו מנקודת המבט המרוחקת, מעבר לים, הייתה מורכבת ולוקה בחסר יותר משידענו לומר ויותר משיכולנו לשנות. יכולנו רק לשער כי כל מחווה, ולו הקטנה ביותר, נעשתה תוך תשלום מחירים חברתיים ואולי עסקיים כבדים, ולכן הערכנו והתרגשנו ממי שנעמד לצידנו מהרגע הראשון.
אבל האם זה מספיק? האם כשאין מלחמה או רפורמה משפטית שחלק מקהילות התפוצות מרגישות מאוימות מהן, האם למערכת היחסים הזאת יש סיכוי לשרוד במבחן הזמן?
האם, אלמלא המלחמה, ילדיהם ונכדיהם של בני הקהילות היהודיות בארה"ב היו גם הם תומכים או אפילו רק אוהדים את ישראל הרחוקה, שאינה נוגעת לחייהם?
איני רוצה שישתמע מדבריי שאני מזלזלת או משתלחת בקהילות המדהימות שם, שעד היום נותנות לקהילות רבות, למשפחות שכולות רבות ואולי למדינה כולה מעטפת הרמטית וחמה שמאפשרת את קיומנו בארץ הקודש ביתר קלות ובאיכות חיים גבוהה משהייתה בלעדיהם.
דבריי נועדו בעיקר לחשבון נפש הדדי. לקשר שמבוסס אך ורק על "קח ותן" יש יכולות הישרדות מוגבלות.
עתיד חדש
הקשר שהתפתח במשך השנים בינינו, אנשי ארץ ישראל, ובין הקהילה היהודית בארה"ב, הוא בעייתי. הם מעין כספומט זמין לכל צורך מדיני בשבילנו; אנחנו, בשבילם, מקום יפה לקנות בו חלקת קבר עם נוף להרי ירושלים – או במקרה הטוב, מקום לבקר בו בחגים או במקומות הקדושים או ללימודים טרום־אקדמיים חפוזים. זה לא מספיק. זה לא מאפשר לנכדינו ולצאצאינו לוודא שאכן נשאר פה קשר דם אמיתי, מחייב ונצחי.
גם במקרה הזה, המלחמה אתחלה במובן מסוים את מערכת היחסים וההזדהות בין יהודי העולם ובינינו. אבל המלחמה תיגמר (במהרה אמן כן יהי רצון) ואחריה יגיעו ימי שגרה, שכחה ועיצוב חיים באטמוספירה הרגילה של המציאות.
אם נשכיל, הישראלים ויהודי ארה"ב והתפוצות, למצוא דרכים יצירתיות לשמירה על יחסי אחווה והדדיות, לחתירה תמידית לקשר מחייב כלשהו עם ישראל והסיפור הציוני – מה שבנינו בחודשים האחרונים יתפח ויצמיח עתיד יהודי חדש בעולם.
ועם כל המשברים והכאבים שאנחנו עוברים בחודשים האחרונים, מגיע לנו להיות מחובקים ולחבק בחזרה באהבה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
