ערב. השעה תשע וחצי בלילה. אני גמור מעייפות – לילה קודם ישנתי ארבע שעות. גם בלילה שלפניו ישנתי ארבע שעות. אני לא במילואים כרגע, פשוט נולד לי ניובורן. איזה משפט מוזר; תמיד כשנולד תינוק הוא ניובורן, אבל התכוונתי להגיד שיש לנו תינוק ממש ממש קטן בבית, והוא לא ישן הרבה, או ברצף, ועד שהוא נרדם, אחד האחים הגדולים שלו מתעורר בחמש וחצי וצועק 'אני צריך לשירותים!', ככה זה ילדים. בכל אופן, השעה תשע וחצי בלילה, אני לא מסוגל לעבוד או לקרוא או לעשות משהו. יושב מול הטלוויזיה, מחפש מה לראות.
האונינג מנהטן, או בשמה העברי, 'משתלטים על מנהטן', היא הסדרה השנייה הכי נצפית היום בנטפליקס ישראל. לא ששמעתי על הסדרה הראשונה או השלישית כרגע, אבל גם על הראשונה לא שמעתי. אני מזפזפ עוד. מעביר ערוצים. לא מסוגל יותר לצרוך חדשות. לא מסוגל לגלול בפיד בפייסבוק או בטוויטר כי גם הם חדשות. אני מדלג על הסדרה שמציעה מרדף אחרי ילד חטוף, ועל הסדרה שמספרת על פענוח פורנזי של פשעים, ועל הסדרה שמתחילה נחמד אבל באיזשהו שלב כולם קשורים ליד שולחן המטבח בזמן שהפושע מציץ מהחלונות לראות אם המשטרה מגיעה, ועל הסדרה שהיא בעצם טרגדיה יוונית בשלש מערכות, ועל סדרת הפשע הישראלית שמתחילה בפינוי-בינוי, ובסוף מבין שאני לא מסוגל לצפות בזה יותר. אני חוזר להאונינג מנהטן. צופה רגע בטריילר ומבין מה זה: זה כמו סלינג סאנסט, רק עם מנכ"ל כריזמטי, ובמנהטן.
אם אתם לא יודעים מה זה סלינג סאנסט, אז הערת שוליים: סלינג סאנסט, או 'מסמנים את סאנסט' זו סדרת ריאליטי תיווך רכילותי. מעין חיבור בין שני ז'אנרים – ז'אנר ריאליטי תיווך דירות יוקרה וז'אנר סדרת מקום עבודה. סדרה שעוקבת אחרי משרד תיווך, אחרי הדינמיקה הפנימית שלו (המון לכלוכים, רכילות וכו') ואחרי דירות היוקרה שהוא מוכר. בשום שלב זו לא סדרה שתיתן לכם משהו משמעותי, שתגיד לכם משהו על החיים או אפילו שתיתן לכם את התחושה שהיא מעבר לחטיף קליל לקיץ. זה טראש. זבל מוחלט. אין פה אפילו תחרות שתכניס מתח מהסוג שיש ביורו או ברוקדים עם כוכבים. זו, באמת ובתמים, רכילות משרדית על משרד בקצה השני של העולם. זה היה ככה בסלינג סאנסט, וככל שאני רואה, זה ככה בהאונינג מנהטן.
אפשר להבין מהמשפט האחרון שזה מה שהתיישבתי לראות. משהו חסר משמעות לחלוטין שמתרחש בקצה השני של העולם. כאמור, אני לא היחיד שהתיישב לראות את זה. לא שהנתונים של נטפליקס מוכיחים משהו על נתוני הצפייה של ישראלים ככלל, אבל אני חושב שאני לא היחיד שכבר לא מסוגל. לא מסוגל לצפות בסדרות מתח ריאליסטיות, לא מסוגל לצפות בסדרות שמציגות ברצינות אלימות או דם. בזמנו, אלימות או דם היו אסקפיזם עבורי, אחר כך משהו באסקפיזם שבאלימות נעלם והפך להיות החיים עצמם. כתבתי על זה בהקשר של 'אייל קטן', על טריגרים ועל חוויית צפייה שמעבדת ונותנת מקום, אבל הטור הנוכחי לא עוסק באלימות, אלא באסקפיזם.
יש לי ייסורי מצפון כשאני בורח. כאילו, באיזו זכות אני עוצם עיניים? העניין הוא שהחוויה ההפוכה היא לטבוע בשיטפון. לא רק בשיטפון של הבית, עבודה, ילדים, חיים, אלא גם בשיטפון הגדול יותר – אפשר, באופן תיאורטי, לצפות ולקרוא כל היום, כל יום, בים המידע שמגיע מרחבי הרשת ועוסק במלחמה ובמשבר של השנה האחרונה, ולא לדגדג את קצה ים המידע הזה. במידה רבה גם היישרת המבט אל הטראומה עושה את הדבר הזה – אי אפשר לחיות כל היום במתח הזה, אני לא אצליח להחזיק בו נפשית. ו'המתח הזה' הוא לא רק המתח של המציאות, אלא גם המתח של סדרות המתח, של ההנכחה שלו כל הזמן ובלי לעשות איתו משהו פרודוקטיבי, מתוך מחשבה שידיעה שלו, או הפניית תשומת הלב אליו, שווה עשייה.
אני לא שם, כאמור. כלומר כן בייסורי המצפון, אבל בפועל השעה עשר בלילה ואני צופה במנכ"ל של חברת תיווך, שיש לו שני מיליון עוקבים באינסטגרם, מנסה למכור את הפנטהאוז הכי גבוה בעולם. הכול מוגזם. הוא מדבר בפאתוס כאילו הדבר החשוב בעולם הוא למכור את הפנטהאוז הזה. הדבר הכי משמעותי שקרה בתכנית היה שמתווך אחד לכלך על מתווכת אחרת באיזה פודקאסט. לא זוכר את השמות של שניהם. אני מרגיש כאילו לכמה רגעים הצלחתי להיות בעולם אחר שבו המלחמה הזו מעולם לא קרתה, ומתוך דמדומי האסקפיזם האלה אני נרדם.
