טקס החתימה על ההסכם לאיחוד מפלגות השמאל, מרצ והעבודה, היה רווי חיוכים, כנהוג במעמדים מעין אלה. אך מאחורי החיוכים הסתתרה אמת עגומה: היה זה רגע מותו הסופי של השמאל הציוני הישראלי השורשי שהכרנו במשך שנות דור.
מה שביטא את הפרידה מהאתוס שהוביל את השמאל הציוני במשך דורות ואת אימוץ האתוס החדש של שמאל פרוגרסיבי אירופי מהז'אנר הפופולרי במערב, היה גם הפרידה משמותיהן של המפלגות. לא עוד העבודה ומרצ, שמות שרומזים לעבר הציוני־סוציאליסטי של שתי המפלגות. מעתה תישא מפלגת השמאל הציוני את הכינוי "הדמוקרטים", שם שמנסה לרכב על גלי מחאת קפלן אך למעשה אומר מעט מאוד.
הפלטפורמה תישאר אומנם זו של מפלגת העבודה, ומרצ תאוחד לתוכה, אך מפלגותיהם של דוד בן־גוריון ויצחק טבנקין, לוי אשכול ומאיר יערי, חיים אורון ויצחק רבין, תיעלמנה סופית.
מרצ והעבודה הן לא המפלגות היחידות שפסו מן העולם, אך במקרה שלהן לא רק המסגרת הפוליטית התפוררה. איתה נעלמה גם אידיאולוגיית השמאל הציוני, שראתה בהתיישבות, בעלייה ובביטחון את ערכי הליבה של עם ישראל בארצו, גם אם העדיפה לא להתעקש על השליטה המלאה באזורי יהודה ושומרון ובהמשך קראה לוותר עליהם כמעט לגמרי. את השמאל הציוני הזה מחליפה כעת אידיאולוגיה פרוגרסיבית הולכת ומקצינה.
התמורה האידיאולוגית הזו לא החלה כעת. השמאל הישראלי חווה באיחור אופנתי תהליכים שתנועות השמאל בעולם חוות זה יותר מארבעה עשורים. הוא מאמץ תמהיל אינטלקטואלי של אופנות מחשבתיות כמו פמיניזם רדיקלי, תיאוריה קווירית, פוליטיקת זהויות, סביבתנות, אנטי־גלובליזציה ועוד ועוד. חלק מהאופנות הללו הן גלגול קיצוני של תנועות מוכרות שעיצבו את המערב, אך מופיעות בשמאל החדש בגרסה מוקצנת ומוגכחת. אופנות אחרות הן פיתוח טרי יחסית שמגיע לפוליטיקה בעיקר מספסלי החוגים למדעי החברה באוניברסיטאות במערב וגם בישראל.
בשמאל החדש יש נקודות של אמת שראוי לאמץ במידה כזו או אחרת: הרגישות החברתית, ראיית כל אדם כמי שנברא בצלם, הנכונות להיאבק על זכויות של אוכלוסיות מוחלשות וההבחנה ביחסי הכוח הסמויים שמרכיבים כל מבנה חברתי ומכתיבים את דרך פעולתו. כל אלה ראויים לחיקוי על ידי כל התאגדות חברתית. אך לצד זאת חשוב להכיר גם בנזק האדיר שהתמהיל האידיאולוגי הזה טומן בחובו, בעיקר במה שנוגע לפירוק הזהויות.
אחד האדנים המרכזיים שאידיאולוגיית השמאל החדש ניצבת עליו הוא פירוק הזהות הקבוצתית והדגשת ערך האינדבידואליות הקיצונית. ההיבטים האבסורדיים של התופעה, כמו השאלה "כיצד לפנות אליך?" שהתשובות האפשריות לה כוללות עשרות מגדרים אפשריים, מעלים גיחוך בלתי נמנע. אולם התופעה עצמה אינה מצחיקה כלל. יש קשר ישיר בין פירוק המושגים "גבר" ו"אישה" ובין פירוק מושגי המשפחה, הקהילה, הלאום והדת.
איש בשמאל הישראלי החדש אינו בועט במוצהר בזהויות הקבוצתיות שהוא חלק מהן, היהודית והישראלית, אך יש סמליות רבה בכך שבראשית שנות האלפיים כונה הגוש שמפלגת העבודה עמדה בראשו "ישראל אחת", ואילו שמה של מפלגת השמאל החדשה הוא "הדמוקרטים". ברור הקשר בין טשטוש הזהות הלאומית ובין חוסר הביטחון בזכותו של עם ישראל על ארצו ועל מדינתו. אם בכל זאת יש דבר מה אופטימי באירוע הזה, הוא נעוץ בכך שהנתח של השמאל הזה בחברה הישראלית הולך וקטן, בבחינת הערת שוליים בקצה המפה. ככל שעמדות השמאל מקצינות, כך פחות ישראלים רוצים להזדהות איתן. באיחוד החדש של העבודה ומרצ מקווים כמובן שהאיחוד יפיח חיים בשתי המפלגות הדועכות ויזניק את המפלגה המאוחדת קדימה, אך ספק אם התקוות הללו יחזיקו מעמד מעבר לטווח ההתרגשות הראשונית מהאיחוד.
