קשה לתת הסבר הגיוני לבקשת פרקליט המדינה עמית איסמן לפתוח בחקירה פלילית נגד השר איתמר בן־גביר בגין הסתה לפגיעה בתושבי רצועת עזה, כפי שדיווח השבוע אבישי גרינצייג בכאן 11. גם אם לא כל אמירותיו של בן־גביר היו עדינות ודיפלומטיות, הבקשה של איסמן היא אירוע משונה ומופרך, מפגן של ניתוק מכל מה שהתרחש במדינת ישראל, בעזה ובאזור כולו מאז טבח שמחת תורה.
אין לפיכך מנוס מלהניח שאת ההסבר למהלכי איסמן יש לחפש במחוזות אחרים. נדמה שעל חלק מהבכירים במערכת הביטחונית, המדינית והמשפטית השתלטה בחודשים האחרונים חרדה איומה: חרדת האג. אנו חוזים בשרשרת החלטות, כוונות, התייעצויות ותוכניות מוזרות שנדמה שלא באו לעולם אלא כדי להתמודד עם החשש מפני בתי הדין הבינלאומיים.
בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) ובבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) מתנהלים שני הליכים נפרדים, אך אין ספק שהם מזינים זה את זה. ב־ICJ מתנהלת תביעתה של דרום־אפריקה נגד ישראל, בדרישה שבית הדין יורה לממשלה להפסיק את הלחימה ברצועת עזה ולסיים את המלחמה. עד כה נמנע בית הדין מהוצאת צו כזה, על אף ביקורת נוקבת שמתחו רוב שופטיו, ובהם נשיא בית המשפט העליון בדימוס פרופ' אהרן ברק, על פעולותיה של מדינת ישראל.
בית הדין הורה לישראל, לפחות לפי פרשנות מסוימת, לחדול מפעולת צה"ל ברפיח – הוראה שישראל סירבה למלא מתוך הבנה שמשמעותה היא סיכון הישגי המלחמה בחמאס. במהלך הדיונים בבית הדין הבינלאומי הוצגו ציטוטים "מפלילים" מפי בכירים ישראלים, שפרקליטיה של דרום־אפריקה טענו כי יש בהם קריאה לרצח עם כלפי תושבי רצועת עזה. בין ההצהרות הייתה גם קריאתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו "זכור את אשר עשה לך עמלק", ונתניהו אף פרסם בעקבות זאת הודעה שנועדה להבהיר את ההקשר לאמירת הדברים.
ההליך ב־ICJ, שספרד הצטרפו אליו לאחרונה, עוד נמשך. ישראל אף החליטה לשגר לבית הדין שופט אד־הוק חדש מטעמה, פרופ' רון שפירא, במקום ברק, שפרש מההרכב עקב נסיבות אישיות. אף שבית הדין טרם המליץ על נקיטת צעדים מעשיים נגד מדינת ישראל, הסיכון מכיוונו עדיין קיים.
לצד זאת מתנהל הליך נפרד ב־ICC, ביוזמת התובע הראשי של בית הדין, כרים קאן. ההליך הוא פלילי, ומתנהל באופן רשמי נגד אישים בודדים – ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט. במאי ביקש התובע מבית הדין להוציא נגדם צווי מעצר בגין פשעי מלחמה כמו הרעבת אזרחים, התקפות צבאיות נגד אוכלוסייה אזרחית ועוד.
העובדה שמדובר בהליך אישי מטעה, משום שנתניהו וגלנט אינם אנשים פרטיים. ההליך מכוון נגד מדינת ישראל כולה, וככל שיתקדם הוא ישפיע עליה יותר ויותר. אף שצווי המעצר טרם הוצאו, לעצם הגשת הבקשה יש השפעה שלילית מאוד על מצבה של ישראל בזירה הבינלאומית. הדרתן של חברות ישראליות מתערוכת נשק בצרפת לאחרונה – החלטה שבוטלה בחלקה, באיחור, בבית משפט צרפתי – הייתה רמז ברור לכיוון שבו מתפתחת הסכנה הזו לישראל.
אף על פי כן חשוב להגיב נכון אל האיום הזה, ולא בהיסטריה. על אף הכסות המשפטית המהוגנת שעוטים בתי הדין, הם מוסדות פוליטיים. סדר היום שלהם פוליטי, אופן פעולתם מושפע מלחצים בינלאומיים, והדרך ללחוץ עליהם היא בעיקרה פוליטית. ייתכן שב־ICJ, שישראל מכירה בסמכותו, נכון לשחק את המשחק המשפטי כלפי חוץ מסיבות טקטיות.
אך חשוב להפנים שעיקר המאבק נגד שני בתי הדין חייב להתקיים בזירה הבינלאומית: הפעלת לחץ על מדינות בעלות השפעה, איום על מעמדם של בתי הדין באמצעות בעלות ברית ועוד. מנגד, גינוני תבהלה וניסיון לרצות את בתי הדין באמצעות חקירות מקושקשות לא יועילו. מהלכים כאלה רק יחזקו את הלחץ עלינו.
אסור לזלזל בסיכון מהאג, אך לא פחות מכך אסור לתת לחרדת האג לשבש את שיקול הדעת ולהביא לקבלת החלטות שגויות שיזיקו לישראל.
