מסעו של נתניהו מ"הראשון שזיהה" ל"אחרון שידע" הוא תמצית רוחה של ממשלת הימין מלא־מלא. שחרור מנהל שיפא השבוע הוא רק משל על מי שהבטיחו משילות, אבל לא מסוגלים למשול וגם לא רוצים לעשות זאת. מראשית דרכה של הממשלה יש יחס הפוך בין דיבורים למעשים ונתק מוחלט בין סמכות לאחריות. כולם לא יודעים דבר. כולם גם טובים בגלגול האחריות לצד ג'.
כך ממשלת ישראל יכולה גם להציע עסקה להשבת חטופים וגם להתנגד לה, להבטיח את מיטוט חמאס וגם לתספק אותו. היא יכולה להבטיח התנתקות מעזה וגם לחבר אותה לרשת החשמל. מי שביקש וקיבל את אמון הציבור כדי לקבוע מדיניות מתכחש למדיניות שהוא מוביל ומאשר. היועמ"שים, הפקידים, הגנרלים – כולם מואשמים בכך שהממשלה לא מסוגלת או מנסה למשול.
השרים נהנים מהכוח והשררה בממשלה אבל מצייצים כאילו הם באופוזיציה. לפי השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר, מדיניות הממשלה היא "הפקרות ביטחונית", אך גם הוא נושא באחריות להפקרות הזאת. לפי שר האוצר בצלאל סמוטריץ' "נפלנו על הראש לגמרי", אבל הכותב הוא לא מחלק עצות מהיציע או פובליציסט מושחז אלא חבר הקבינט. "אי אפשר יהיה לומר 'לא ידענו' כמו עם שחרור מנהל מוקד הטרור בשיפא", צייץ סמוטריץ' על חיבור הרצועה לחשמל. אז הנה, הוא יודע – ודבר לא קורה.
גם על שחרור מנהל שיפא אי אפשר לומר "לא ידענו". שב"כ התריע, וכך גם הגורמים המשפטיים. בפני הממשלה עמדו שלוש אפשרויות, ולא בשל חמלה על הנוח'בות אלא מתוך הבנת המסגרת המשפטית הבינלאומית: הרחבה של בתי הכלא, כליאת מחבלים בצפיפות למרות אזהרות המשפטנים או שחרור עצירים. הממשלה נדרשה בין האפשרויות ולקחת אחריות על ההשלכות, אבל היא לא הייתה מסוגלת להציג מדיניות עקבית. עכשיו היא מגלגלת את האחריות על גורמי המקצוע.
אם לא היה מדובר בדמות מפורסמת כמו מנהל שיפא, האירוע היה עובר מתחת לרדאר כמו שחרורים קודמים של עשרות מחבלים. אפרופו אחריות וסמוטריץ', גם פינוי המאחז צור־הראל הוא דוגמה טובה: במקום לעמוד מאחורי המדיניות של הממשלה, הכוללת הסדרה של מה שאפשר ואכיפת החוק במקום שאי אפשר להסדיר – במקרה הזה, לפי המנהל האזרחי, מדובר על קרקע פלסטינית פרטית – בלשכת השר במשרד הביטחון, הממונה על ההיבטים האזרחיים ביהודה ושומרון, העדיפו להרחיק את עצמם מהאירוע. הפינוי נעשה באישור רה"מ בנימין נתניהו מנימוקי ביטחון עלומים, הסבירו. אבל ביבי? על שחרור מנהל שיפא, ועל מינוי הפרויקטור בצפון, על נפילת בנו של יזהר שי ועל הפוגה הומניטרית ברפיח הוא לא ידע.
אתגר יולי של נתניהו הפך לאתגר נובמבר. מטרת־העל שלו היא לא לצאת לבחירות כאן לפני שמוכרעות הבחירות שם, בארצות הברית. שני המועמדים מתעבים אותו על בסיס אישי, אבל בליכוד יש מי שמסביר שדונלד טראמפ הוא איש עסקים. את הכעס שלו על נתניהו אפשר לפוגג באמצעות תיווך של כמה מתורמיו הגדולים, רפובליקנים אוהדי ישראל. מסוכן להישען על אופיו של נשיא כל כך בלתי צפוי, אבל נתניהו מהמר על זה בכל הכוח. הוא נשען על סביבתו האוהדת את ישראל, בתקווה שתתעלה על התיעוב האישי אליו. נתניהו, שכבר שנים נמנע מעימותי בחירות ישירים, עקב בוודאי בחדווה אחרי העימות בארה"ב. המפלה של ג'ו ביידן הפכה את הדינמיקה ביניהם. כשיגיע לארה"ב בעוד שלושה שבועות הוא יוכל להתענג על ניצחון קטן. אחרי שלא הוזמן לבית הלבן בכהונתו הנוכחית, ביידן זקוק כעת לפגישה הזאת אפילו יותר ממנו. דוברת הבית הלבן גם נופפה השבוע בציטוטים של נתניהו כהוכחה לכשירותו של נשיא ארה"ב.
מבחינת טראמפ, ובהתאמה גם מבחינת נתניהו, העימות אולי הצליח קצת יותר מדי. אם ביידן הצולע יפרוש מהתמודדות, הדמוקרטים – שנמצאים בנחיתות לפי כל התחזיות – עוד יוכלו להציג מועמד נוצץ יותר ולנצח. או מועמדת. השם הבולט ביותר הוא מישל אובמה. לפי הסקרים, מבין המועמדים האפשריים היא זו שיכולה להביס את טראמפ. אובמה 2 בבית הלבן תעורר אפילו בלשכת נתניהו געגועים לביידן.
ההופעה של שר הביטחון יואב גלנט בוועדת החוץ והביטחון הותירה אחריה שובל של מבולבלים. גלנט הוא לכאורה התקיף ביותר בממשלה בעניין הגיוס, היחיד שהתנגד בהצבעה על החלת דין רציפות, הראשון שהתנה קידום חוק בהסכמה רחבה. אבל דווקא בין השורות של דבריו החרדים מצאו הרבה פתחי תקווה.
האפשרות שהעלה שר הביטחון כבדרך אגב, שמספר המגויסים ייקבע בתקנות ולא בחקיקה ראשית, היא חלום לחרדים. גם מדיניות הצווים החדשה נותנת להם אוויר: יעד הגיוס הבסיסי לשנה הנוכחית הוא 4,800 חיילים, אבל הצווים עוד לא נשלחו, "כדי לטייב ולדייק את הפוטנציאל". במילים אחרות, כדי לאפשר לאתר בתוך כ־70 אלף מועמדים את מי שמעוניינים בגיוס. אחרי השלב הוולונטרי, במשרד הביטחון ינסו לשלוח צווים למי שמקבלים תלושי שכר או שיצאו לתקופות ארוכות לחו"ל – כלומר, כאלה שכבר מזמן תורתם לא אומנותם.
רק בעוד כמה חודשים, ואם שני הסבבים לא יניבו די מתגייסים, יגיע השלב של צווים לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם. בשביל החרדים זאת דחייה של החיכוך הגדול לעוד כמה חודשים.
ברחוב החרדי, אגב, הפיצוץ כבר החל: השר יצחק גולדקנופף הותקף השבוע במכוניתו כשנקלע סמוך להפגנת הפלגים הקנאים בירושלים. הוא החליט לא להתלונן. "לא היה אירוע. תקפו את המכונית, לא אותי", הסביר בכנסת, מנסה למזער את הדברים. לטענתו הוא לא מוטרד ממה שקרה. גם יעקב ליצמן, שכבר שנתיים לא בתפקיד, עבר ניסיון לינץ' דומה. חלונות מכוניתו נופצו בעודו בתוכה. אפילו במונחי הפלגים האנטי־ציוניים זאת עליית מדרגה שמקפלת בתוכה זעם מתרחב בחברה החרדית.
ההפגנה היא של אנשי העדה החרדית והפלג הירושלמי הרדיקליים. רובם לא משתתפים בבחירות לכנסת. במשך שנים טענו שעדיף ליזום חיכוך מול רשויות המדינה בעניין הגיוס, בזמן שהשרים וחברי הכנסת העדיפו לקנות עוד זמן. לראשונה, אחרי 25 שנה, דוקטרינת הדחיינות התרסקה אל הקיר, ובפלגים יצאו לחגוג את ההישג. הצטרפו אליהם גם חרדים אחרים, שכישלון הפוליטיקאים דוחק אותם לקצה. זאת הפגנה נגד המדינה, בג"ץ ורשויות הצבא, אבל גם נגד העסקונה החרדית שכשלה במשימתה העיקרית: פטור נצחי לתלמידי הישיבות.
אחרי סאגה קצרה וניסיון להכתיר את הרב יצחק פרץ לממלא מקום נשיא מועצת הרבנות הראשית, נבחר בינתיים הבא בתור בסדר הוותיקות – הרב יעקב רוז'ה. ממלא המקום עשוי להשפיע על זהותם של עשרה נציגים בגוף הבוחר את הרבנים הבאים. ביומו הראשון בתפקיד קיבל הרב רוז'ה טלפון שביקש ממנו לטפל בכמה עניינים מנהליים דחופים לרגל המינוי. "איני יכול", השיב הרב, "אני במילואים מחר". ארבעים שנה אני עובדת כאן, אמרה לו המזכירה מעבר לקו, וזו הפעם הראשונה שמישהו אומר לי שאינו פנוי בנימוק של שירות צבאי.
הרב רוז'ה נחשב למומחה המוביל בכל הקשור בזיהוי חללים, תחום שבו החל לעסוק כבר במלחמת יום הכיפורים. כיום הוא משרת כסגן־אלוף במילואים ומייעץ לרב הצבאי הראשי בתחום. גם לנשיאות בית הדין הרבני הגדול מונה ממלא מקום ציוני – ותיק הדיינים הרב אליעזר איגרא, שלחם במלחמת יום הכיפורים, ושבניו וחתניו מגויסים בסדיר ובמילואים. ברקע התמונה שהופצה לרגל מינויו הזמני מתנופף דגל ישראל.
זה מצב זמני שאיננו תוצאה של הליך דמוקרטי, אבל צירוף הנסיבות משפר את הסיכויים שאולי בפעם הבאה שירות מילואים של הרב הראשי כבר לא יהיו אירוע חדשותי.
