בבוקר יום שני השבוע, לראשונה מאז 7 באוקטובר, לא פורסמה בעמודים הראשיים של עיתוני ארצות הברית הגדולים אפילו ידיעה אחת על המלחמה בעזה. לכאורה פרט שולי, אבל למעשה התפתחות בעלת משמעות רבה: עברנו לשולי החדשות. הכותרת הראשית של ניו־יורק טיימס למחרת, שעסקה בכך שצה"ל דוחף לעסקת חטופים ולהפסקת אש, היא בגדר היוצא מן הכלל כעת.
הדבר נובע מכך שארה"ב שקעה בדרמה פוליטית בקנה מידה היסטורי. פגישותיי בוושינגטון ובניו־יורק מלמדות שמאז ההופעה המביכה של הנשיא ג'ו ביידן בעימות מול דונלד טראמפ אנחנו מאוד לא מעניינים כאן. כל מה שאכפת לאמריקנים הוא אם ביידן יפרוש מהמרוץ ומי יחליף אותו אם יפרוש.
בכל מקרה, גם לוח הזמנים עושה את שלו. אמריקה נמצאת בישורת האחרונה לקראת הבחירות בנובמבר, והמזרח התיכון הוא כעת במידה רבה מטרד. כך גם הנאום המתוכנן של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני בתי הנבחרים בוושינגטון, שנראה תלוש מהמציאות.
סדר העדיפויות האמריקני משפיע על כל מה שקורה ועוד יקרה במזרח התיכון עד נובמבר. כך למשל, האמריקנים מפעילים את כל מנופי הלחץ שלהם על קטאר, ודרכה על חמאס, כדי להביא לעסקת חטופים ולהפסקת אש בעזה – והכול במטרה לסיים את המטרד המבעבע בשולי תודעתם. אולי זה מה שמניע את המשא ומתן ומחזיר לצד הישראלי את הדילמה אם ללכת על עסקה. אתמול בלילה הקבינט היה אמור לדון בנושא.
עסקה בעזה עשויה להביא להפסקת הלחימה גם בצפון. השבוע הגבול שוב בער לאחר החיסול המרשים של בכיר חיזבאללה מוחמד אבו־נעמה נאסר, מפקד יחידת עזיז. התגובה כללה את שיגורם של מאות רקטות, מל"טים מתאבדים וטילים. לשם השוואה, בימים הכי קשים של מלחמת לבנון השנייה ב־2006 לא שוגרו לשטחנו כמות ואיכות כזאת של רקטות ופריטים תלולי מסלול.
ככלל, ארצות הברית מפעילה על ישראל לחץ לא לצאת למלחמה כוללת בלבנון. זה קשור גם לסוגיית אספקת התחמושת לישראל, שאינה יורדת מהכותרות. מכיוון שכל מה שקשור למלחמה הפך באחרונה לקרב ברשת X, כמו הציוצים של שרים נגד חיבור תחנת ההתפלה בעזה לרשת החשמל הישראלית והשחרור המוזר של מנהל בית החולים שיפא על רקע מצוקת המקום במתקני הכליאה, קשה מאוד לדעת מה נכון ומה לא. לפיכך, טרחתי ובדקתי מה האמת בסוגיית עיכוב התחמושת ואם אין כאן ספין.
תוצאות הבדיקה מורכבות. השאלה אם ארה"ב מעכבת או לא מעכבת משלוח נשק לישראל קשורה למאות משלוחים של פרטי ציוד ותחמושת, ולא רק 3,500 פצצות כבדות לחיל האוויר.
כדי לברר אם ארצות הברית "מייבשת" את ישראל או לא, חשוב להבין את התהליך. כל בקשה של ישראל לציוד צבאי או כלי נשק מנותבת לאחד משני מסלולים – מול הפנטגון והצבא האמריקני או מול מחלקת המדינה. במסלול של הגופים הביטחוניים מועבר הציוד לישראל מהצבא באופן חלק בדרך כלל אם הוא נמצא במלאי ואם שוויו אינו עולה על סכום מסוים. רכישות גדולות יותר מצריכות את אישור הקונגרס, מה שמעורר חשש גדול בוושינגטון מפני כותרות שיקשרו בין אספקת הנשק לישראל ובין הדיווחים על נפגעים בעזה שלכאורה אינם מעורבים בלחימה. לכן חלק מבקשות הרכש מתעכבות עד שהן מגיעות לאישור הקונגרס, אם בכלל.
במקביל, מסלול הרכש באישור מחלקת המדינה בעייתי הרבה יותר: המשרד הזה אוהד פחות את ישראל באופן היסטורי, ויכול להיות שגם לבוס שלו, מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, יש בטן מלאה על ישראל. הוא לא יוצא מגדרו כדי לשחרר את הבקשות שתקועות במסלול הזה.
מצבנו מול ארה"ב טוב לאין שיעור לעומת הקשר עם בנות ברית אחרות. בצרפת סולקו התעשיות הביטחוניות הישראליות מתערוכת נשק חשובה בפריז, אף שבית המשפט שם הפך את ההחלטה. קנדה, וזה לא פורסם בתקשורת, מנתקת בפועל את היחסים הביטחוניים עם ישראל. ההתקררות הזאת לא קשורה רק לצה"ל: הקנדים מונעים בימים אלה משלוח של אמצעי מיגון לשימוש היחידות המיוחדות של משמר הגבול, שנלחמות לחימה יומיומית ברצועת עזה וביהודה ושומרון.
סרט רע
בחזרה לארה"ב: בסופו של דבר חשוב להבין כי כמו בכל נושא, גם המדיניות של ארה"ב בנושא אספקת הנשק לישראל תלויה רבות ברצונם הטוב של מנהיגים ופקידים. ברצותם ישחררו, ברצותם יעכבו.
לשם השוואה, בשבועות הראשונים של המלחמה יצאו האמריקנים מגדרם כדי לספק לנו נשק במהירות המרבית. בפנטגון אפילו עבדו מסביב לשעון כדי לזרז לנו את הנשק, כולל בסופי שבוע. נשק רב שיצא ממחסני צבא ארה"ב בישראל והיה בדרכו לאוקראינה אפילו עשה סיבוב פרסה והוחזר לארץ כדי לשמש את צה"ל.
כעת השאלה הגדולה היא אם הסרטון המדובר של נתניהו, שבו חשף לעיני כול את המחלוקות בנושא הנשק – לאחר שהנשיא ביידן כבר עשה משהו דומה, כחלק מטעות פוליטית מבחינתו, כמה שבועות קודם לכן – זירז את הגעת משלוחי הנשק לישראל. מבדיקה שלי עולה כי מנקודת מבט של שבועות אחדים התשובה הברורה היא שלא.
ההתנהלות האמריקנית בנושא נותרה בעינה בימים אלה. יכול להיות שהסרטון דווקא עיכב את האפשרות לשיפור מסוים במצב, שכן קודם לכן התנהלו מגעים שקטים בין גורמים רשמיים, בארה"ב ובישראל, כדי להאיץ את קצב אספקת הנשק. ייתכן שהכוונה הייתה לתת לשר הביטחון יואב גלנט "סוכריה" במהלך הביקור שערך בוושינגטון בשבוע שעבר, אך נראה שזאת גם נעצרה.
בדיעבד נראה כי הסרטון של נתניהו הכה את האמריקנים בתדהמה, וגם את גלנט עצמו, השר רון דרמר וראש המטה לביטחון לאומי צחי הנגבי, שהיו בוושינגטון כשנתניהו כיכב ברשתות החברתיות. אגב, בלי קשר לאספקת הנשק, ואף שהאמריקנים ביטלו אחרי פרסום הסרטון מפגש של פורום לשם לדיונים אסטרטגיים בין המדינות, היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב ג'ייק סאליבן קיים מפגש חשוב עם דרמר ועם הנגבי. השניים הספיקו לעדכן את גלנט על תוכן המפגש לפני שיצא לוושינגטון.
אין ספק שהתנהלות האמריקנים בסוגיית הנשק קשורה גם למחסור עולמי חמור בחומרי חבלה ולצורך לספק תחמושת גם לאוקראינה, שנמצאת תחת מתקפה רוסית. ארה"ב גם מנסה לשמור מלאים לקראת מלחמה אפשרית בטאיוואן.
האם יכול להיות שהעיכוב באספקת התחמושת נועד להניא את ישראל מלצאת למערכה כוללת בלבנון? הכותרת הראשית בניו־יורק טיימס טענה כי צה"ל לוחץ להפסקת אש ולהיערכות מחדש גם בגלל מחסור בתחמושת ושחיקה קשה של הכוחות, בסדיר ובמילואים.
בכל מקרה, בתמונה הטקטית צה"ל נוחל הצלחות חסרות תקדים בקנה מידה עולמי בלחימה מול חיזבאללה, הרבה מעבר ליכולת לצוד מפקד בכיר של ארגון הטרור במרחק עשרות קילומטרים מהגבול. ייתכן שאם צה"ל יכריז בקרוב על מעבר משלב ב' בלחימה בעזה לשלב ג', גם בלי עסקה ובטח בלי לפנות את ציר פילדלפי ואת ציר נצרים שמבתר את הרצועה, ישראל תסתפק בהרחקה שיטתית של כל כוחות חיזבאללה מאזור הגבול.
במקביל, ישראל עשויה לאיים במבצע נרחב אם חיזבאללה לא ינצור את האש. זה יכול להיות שחזור של מבצע ליטני מ־1978, ועשוי להיות גם מתכון להידרדרות מהירה. השבועות הקרובים בצפון צפויים להיות מתוחים מאוד אם לא תהיה עסקה בעזה.
