בכירים במטה הכללי מתבטאים לאחרונה באופן שמתאים יותר לסגל הפקולטה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה נחשבת כלשהי. כבר בראשית המלחמה נדמה היה מתדרוכי בכירים בצבא שכל רצונו של צה"ל הוא להגיע לעסקה עם הנהגת המחבלים הרצחנית של חמאס כדי לסיים את הלחימה. כל עוד התדרוכים נשמעו מאחורי הקלעים עוד היה אפשר להתעלם מהם. בסוף מאי קיבל הסיפור תפנית, כש"דלפו" הקלטות משיחה סגורה של אלוף במיל' ניצן אלון, הממונה על סוגיית החטופים בצה"ל, שאמר שהוא מיואש, וש"עם הממשלה הזו לא תהיה עסקה".
ביקורת צבאית בחדרים סגורים על ממשלות ישראל מותרת ואף רצויה. היעדרה של ביקורת מהכיוון הנכון הוא אחד הכשלים שהובילו אותנו להפתעה האסטרטגית בבוקר 7 באוקטובר. לעומת זאת, חתירה של דרג צבאי להסכם – וגרוע מכך, ייאוש מכך שהממשלה לא חותמת על הסכם כזה – מנוגדת לכל מה שאנשי צבא אמורים לייצג ולקדם.
ההחלטה להקים מִנהלת שתעסוק רק בנושא החטופים נראתה בתחילה נכונה וראויה. חשוב שיהיה גוף בצבא עם חיילים, קצינים ומשאבים שיוקדש כולו לעניין. בהיותו גוף צבאי, עליו לפקד אך ורק על הפעולות הצבאיות הקשורות להשבת החטופים – איסוף מודיעין על מיקומם ותכנון והוצאה לפועל של מבצעים להשבתם הביתה. גוף מקביל במשרד החוץ, אם היה מוקם, היה צריך לעסוק בממד הדיפלומטי הדוחף לעסקה. אלא שבמציאות הקיימת התרגלנו שהצבא מתערב בנושאים לא לו, כמו השתתפות ישירה במשא ומתן עם ארגון שאמור לחסל.
לדבריו של אלון הצטרפו גם אמירות של בכירים בצבא, ובהם דובר צה"ל, מפקד היחידה ששירתּי בה בסדיר, בקבע ובמילואים. תא"ל דניאל הגרי, שמקפיד בדרך כלל על ענייניות בהצהרותיו, חרג ממנהגו והצהיר שאי אפשר להחזיר את כל החטופים שנותרו בעזה בפעולות צבאיות כמו מבצע ארנון. כל בר־דעת מבין שהוא צודק, אך גם יודע שתפקידו של הצבא לתכנן, להביא לאישור ולהוציא לפועל תוכניות לשחרור החטופים במבצע צבאי, ולא לחוות דעתו על עסקאות.
מפקדו של דובר צה"ל, הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי, התבטא באופן דומה כמה פעמים. השבוע הגדיל לעשות, ובשיחה עם לוחמים אמר שאנחנו "מתישים" את חמאס. תפקידו של צה"ל אינו התשת ארגון טרור אלא השמדתו. הגישה הזאת מתישה בעיקר את צה"ל, ואף מביאה להתארכות המערכה באופן שגובה מאיתנו קורבנות בגוף ובנפש.
ב־2006 קבע גורם צבאי בכיר בתקשורת כי "אסור להיכנע ולקבל פשרה" מול חיזבאללה – אויב מתוחכם וחזק בהרבה מחמאס. בחדרים סגורים לובשי מדים יכולים ואף חייבים לנתח מול הדרג המדיני את מצב העניינים והיכולת הצבאית מולו, שהרי רק במדינות שאינן דמוקרטיות הדרג הצבאי מסתיר מהדרג המדיני את האמת. אך אין זה תפקידו של לובש מדים להגיד לעם שהצבא שלו לא מסוגל להשיג את מטרותיו. תפקידו לדאוג שהצבא יהיה מוכן וכשיר לעמוד במשימותיו.
תיאום הציפיות מול הציבור, במיוחד כעת, חשוב מאין כמוהו. עם זאת, עליו להתמקד בתחומים הנוגעים לאזרחים – מה צפוי להם במקרה של מתקפה וכיצד להתכונן אליה, ולא בחשיפת מוכנות הצבא – או היעדר המוכנות שלו – לפעולה צבאית.
אנשי צבא אמונים על הצעת חלופות מבצעיות לטיפול באיומים על מדינת ישראל, והדרג המדיני אחראי על אישורן או דחייתן במקביל להתקדמות בדרכים דיפלומטיות. נדמה שבחודשים האחרונים התהפכו היוצרות, והממשלה היא זו שדורשת מהצבא להציע חלופות צבאיות בעוד שהצבא רואה את תפקידו כאחראי על יחסי החוץ.
חלק מתהליך שיקום הצבא והשבת אמונם של האזרחים בו יצטרך לעבור גם דרך חידוד תפקידיהם של הגופים השונים במדינה. כל טירון יודע שהצבא צריך להישאר מחוץ לפוליטיקה, כך שהשינוי הבסיסי ביותר מתחיל שם. לא עוד צבא שעוסק בנושאים אזרחיים בואכה פוליטיים, אלא צבא שעוסק אך ורק בהצעת חלופות צבאיות לאתגרים הניצבים בפני ישראל, לצד עמדות מקצועיות אובייקטיביות לגבי ההשפעות של תהליכים מדיניים על הצבא ועל ביטחון המדינה.
הפרדת הרשויות היא לא מילה גסה גם מעבר לשלוש הרשויות הידועות. חלוקת תפקידים והגדרת גבולות הגזרה בין הצבא לדרג המדיני היא לא אפשרות אלא הכרח.
