"הפאשיזם נבלם", צהלו אתמול רבבות צרפתים עת פורסמו תוצאות סקרי היציאה של סבב הבחירות השני, שהראו כי מפלגת 'האיחוד הלאומי' (RN) הימנית לא זכתה ברוב הדרוש להקמת קואליציה. בעיני השמאל הצרפתי – ברית מעוררת סלידה של קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים, ירוקים, אנטי-ציונים ואנטישמים – הימין הלאומי של מארי לה-פן וז'ורדן ברדלה הוא לא יותר מגלגול עכשווי של סמכותנות פאשיסטית ישנה. גם בעיני מחנה המרכז הליברלי שיצר עמנואל מקרון, שחבר מבלי להסס למפלגות השמאל כדי להכשיל את מפלגתה של לה-פן, הימין הוא לא פחות מסכנה קיומית לרפובליקה. הפאשיסטים בשער, או נכון יותר – בתור לקלפי.
הנרטיב שבמרכזו ימין פאשיסטי המנסה להשתלט על מוסדות הרפובליקה, אומץ כמובן בהתלהבות על ידי פרשנים שונים בישראל. לאלה לא מפריעה העובדה שהשמאל הצרפתי, שזכה לבכורה האלקטורלית, עוין את מדינת ישראל והרעיון הציוני. להתעלמות זכתה גם העובדה כי ז'אן מלנשון, מנהיג מחנה השמאל, מגלה הסתייגות מהאיחוד האירופי, תומך ביציאה מברית נאט"ו ומפלרטט באופן גלוי עם רעיונות קומוניסטיים. במאבק מול הפאשיזם כל האמצעים כשרים.
בדומה לדון קיחוטה הנלחם בטחנות רוח בחושבו שהן ענקים, השמאל הישראלי ומקבילו האירופי נאבק בימין הלאומי בחושבו שהוא פאשיסטי. וככל שהימין הלאומי מתחזק ברחבי אירופה, כך הניסיון לעצור את תנועת טחנות הרוח הולך וגדל. נכונות לכרות ברית עם קומוניסטים ואנטישמים היא רק הדוגמה האחרונה לאימה האוחזת בליברלים ברחבי אירופה.
דא עקא שמפלגות הימין הלאומי ברחבי אירופה ובצרפת בפרט אינן פאשיסטיות. מפלגות אלו מקבלות את כללי המשחק הדמוקרטי ומחוייבות לחירויות הפוליטיות הבנויות לתוכו. הן לא מבקשות לשעבד את הציבור אלא לשכנע אותו; הן לא מפעילות אלימות כלפי יריבים פוליטיים כי אם מתווכחים איתם; הן מבקשות לקדם מדיניות על דרך הדיון והשכנוע ולהעמיד את מרכולתם לבחינת ושיפוט הציבור. לא נוכל למצוא אצלן סגידה למנהיג המפלגה ולא כוונה להכפיף את הפרט למדינה. נחפש כמה שנחפש, לא נוכל למצוא במפלגות אלה מאפיינים פאשיסטים.
כיצד להסביר אם כן את זעקות הגוועאלד?
הסבר אחד לצווחות הפאשיזם הוא בורות. רבים בשמאל פשוט לא טורחים להתעמק בהגות ימנית ובתפיסת העולם השמרנית-לאומית. מבחינתם, ימניות בהגדרתה משולה לסמכותניות ופאשיזם. הימין הוא פאשיזם והפאשיזם הוא ימין. בעולמם, "שמרנות" או "לאומיות מסורתית" הן לא יותר ממילים מתוחכמות המצביעות על פאשיזם ישן.
הסבר נוסף לשימוש התכוף בתואר "פאשיזם" הוא הרצון המכוון לזרוע תבהלה. דרך אחת להניע תומכים אדישים היא להפחידם. ראינו עד כמה יעילה היא הטקטיקה הזו סביב המאבק על הרפורמה המשפטית, כאשר מחנה המתנגדים הצליח להניע עשרות אלפי ישראלים על ידי כך שנטע בלבבותיהם פחד מפני עלייתה של רודנות. אנשים מבוהלים יוצאים להצביע ומתגייסים למאבקים.
הסבר אחר לנטייה לזהות פאשיזם היכן שאינו קיים, טמון בשחיקת התודעה הדמוקרטית של ציבורים רחבים במערב כולו. המוני אנשים חונכו לחשוב שהדמוקרטיה הלגיטימית היחידה היא דמוקרטיה המעלה לשלטון מפלגות מרכז-שמאל. מפלגות ימין הזוכות בשלטון נסבלות גם הן, אך רק במידה והן משלבות בקואליציה שלהן מפלגות מרכז-שמאל או נמנעות מלקדם בנחישות אג'נדה ימנית במדיניות. תודעה זו היא העומדת מאחורי צימוד המילים "דמוקרטיה-ליברלית". דמוקרטיה שאינה מחוייבת לליברליזם חברתי, מסתייגת מחלק מביטויו, או מבקשת לקדם דווקא שמרנות תרבותית וחברתית, היא לא דמוקרטיה כלל וכלל.
יהיה ההסבר אשר יהיה, אל לנו לבלבל בין ענקים לבין טחנות רוח. למפלגות הימין הלאומי העולות וצוברות תאוצה ברחבי אירופה אפשר להתנגד ממגוון של סיבות – החל מעמדתן בסוגיות של מדיניות חוץ ועד לחזון הכלכלי שהן מציעות – אך לתייגן כמפלגות פאשיסטיות זה עלבון לאינטיליגנציה.
תיוגו של הימין הלאומי באירופה כפאשיסטי הוא לא רק שגיאה אנליטית אלא טעות אסטרטגית. במציאות שבה מפלגות השמאל עברו רדיקליזציה עמוקה, והעוינות לציונות הפכה למאפיין מרכזי של תפיסת עולמן, תהיה זו איוולת גמורה להפנות את הגב למי שיכולים לגלות ידידות והבנה למדינת ישראל. בהרבה מובנים מדינת ישראל היא השמרנית שבאומות המערב, והיא משמשת כחוד החנית במאבק מול האסלאם הרדיקלי. הימין הלאומי באירופה רואה זאת ומבין זאת. הצלחתו היא אינטרס של מדינת ישראל.
יותר משעלינו לפחד מעלייתו של פאשיזם בימין, עלינו לחשוש מהמשך הרדיקליזציה של השמאל. שמאל זה משנה בעקביות את אופיה של אירופה על ידי הכנסתם של מיליוני מהגרים, על ידי קידומה של אידיאולוגיית ווק ועל ידי שחיקתה של מדינת הלאום וריקונה מתוכן של הדמוקרטיה הפרלמנטרית. למעשה, אין להבין את עלייתו של הימין הלאומי באירופה אלא כתגובת נגד לרדיקליזציה של אליטות השמאל. ובמקרה הזה לא מדובר בטחנות רוח אלא באיום ממשי ואמיתי על עתיד המערב ומדינת ישראל.
