1. לאיתמר בן גביר נמאס. לא בשביל לשלול פיתות ממחבלים ולהחליף נקניקיות בעדשים הוא נכנס לממשלה. תפקיד השר לביטחון לאומי הוא אמנם כר לא קטן למימוש מדיניות, אך בן גביר נושא את עיניו למחוזות אחרים. הוא רוצה לשבת ליד השולחנות שבהם באמת מתקבלות ההחלטות החשובות. העובדה שאת הנלחמה מנהלים נתניהו וגלנט, והוא נדרש לעסוק רק בהשלכות הפחות חשובות שלה, מכעיסה אותו מאוד.
בן גביר מסתכל בסקרים, מביט על מעמדו הנוכחי בקואליציית נתניהו, ושואל את עצמו שאלה פשוטה: למה? מדוע עליו להמשיך לנגן כינור רביעי בקואליצייה הנוכחית, בשעה שהסקרים מנבאים לו ולמפלגתו זינוק מטאורי בבחירות הקרובות. בן גביר אף חושש שהזינוק הזה עלול להסתיים והמגמה עלולה להתהפך ככל שהוא ימשיך להיות חבר בממשלה, שאת מדיניותה מוביל נתניהו בלעדיו. לכן נמאס לו, והוא לא יוותר. או יד על ההגה – או בחירות עכשיו.
2. לאריה דרעי נמאס. כמה הוא יכול לוותר בשביל להחזיק בחיים את הממשלה הנוכחית, ששום דבר טוב לא יוצא לו ממנה? לתחושתו, שקשה להתווכח אתה, אם בראש הממשלה שבה הוא היה חבר היו עומדים גנץ או לפיד יתכן שכמה סעיפים תקציביים היו אולי מקוצצים, אבל בכל יתר התחומים מצבו היה טוב בהרבה. חוק גיוס חדש היה מחוקק מזמן, בעיית תקציבי הישיבות ויתר סעיפי התקציב שבמחלוקת היתה נפתרת, את הבחירות לרבנות הראשית הוא היה מסדר מזמן איך שנוח לו בלי בג"ץ ובלי בצלם, ויתכן שעל הדרך מסדר עוד כמה ג'ובים למקורבים.
אבל בינתיים, דווקא בממשלת הימין מלא-מלא הוא תקוע בכל החזיתות, מאוים מכל הכיוונים, ועוד רגע אפילו רשת החינוך של המפלגה "בני יוסף" (או בשמה הקודם והמוכר יותר, "מעיין החינוך התורני") עלולה לקרוס עקב המחלוקת עם הדרג המקצועי באוצר.
כל זה כשהוא עצמו נאלץ להיות מודר מהממשלה, ולא רשאי אפילו לשבת ליד השולחן בעצמו. אכן, נתניהו מזמין אותו להתייעצויות ביטחוניות, אבל הרי לא בשביל זה הוא הצטרף לממשלה מלכתחילה, לא לצורך כך הוא מתחזק את גוש הימין, כשעמדותיו הפוליטיות האישיות מתונות בהרבה. ואם אפילו חוק שיאפשר לו למנות כמה רבנים ולשחרר קצת לחץ פנימי בתוך המערכת המפלגתית שלו אי אפשר לחוקק – אז למה בעצם להמשיך עם הקואליציה הזו? אולי כבר באמת עדיף בחירות?
3. לבנימין נתניהו נמאס. נדמה לו שכל השותפים שלו עשו יד אחת על מנת לרסק אותו, ולהכשיל אותו במשימה המרכזית שמונחת לפתחו בימים אלו, ניהול המלחמה. כאילו כולם כבר שכחו שהוא ראש הממשלה ולא הם. 'איפה הימים שהיה פה כבוד לראש הממשלה?' הוא שואל את עצמו, ולא בטוח בכלל שהמאמצים הבלתי נלאים לתחזק את הקואליציה הזו שווים משהו.
נתניהו מביט בסקרים, רואה היטב שגוש יריביו יתקשה להקים ממשלה אחרי הבחירות, ולא נרתע כל כך מדין הבוחר. הוא מעריך שגם כיום הוא השליט הבלתי מעורער של הליכוד, ומאמין שמפלגת גלאקטיקוס ימנית – ממלכתית, בראשות סער, בנט, ליברמן ושות' תתחיל אולי את דרכה בקול תרועה רמה ובתוצאות נפלאות בסקרים, אך עד הבחירות תישחק מהותית. מיד אחריהן, כך הוא סבור, היא תהפוך לאוסף רסיסים פוליטיים מסוכסכים זה עם זה, שלא יאיימו על איש, בטח לא עליו.
אז אם בן גביר ודרעי רוצים בחירות עכשיו – שיהיה. לא זה מה שמפחיד אותו. הרבה יותר מפחיד אותו לתת לבן גביר להוביל את המלחמה, באותן השיטות שבהן הוא מוביל היום את המשרד לביטחון לאומי. זה הוא לא יתן לו, בשום פנים ואופן. גם לא בעד עוד כמה חודשים של קואליציה מתפקדת פחות או יותר.
4. כשלכולם נמאס, הסיפור נגמר. ליו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני יש רקורד עשיר של אמירות רציניות, שמתורצות בהמשך כ"בדיחות". בדרך כלל הוא מתכוון אליהן מאוד ברצינות. אתמול בבוקר, במהלך דיון בוועדת הכספים, ביקש ח"כ נאור שירי מגפני לטפל בבעיית מבנים שלא מוגנו כראוי בצפון. גפני סינן לעברו "כוחי חלש", ושירי אמר: "אם אתה חלש אפשר לפזר את הבניין הזה". גפני ענה בתגובה "לשם אנחנו הולכים", והפתיע את שירי ששאל: "לאן?" גפני ענה: "למה שאמרת עכשיו". בתגובה אמר שירי כי "זו בשורה לעם ישראל, היית צריך להתחיל בזה".
לא עברו שעות ספורות וגפני פרסם הבהרה לפיה היה מדובר ב"בדיחה". אלא שמי שיצפה בסרטון יוכל לראות היטב שהח"כ הותיק ביותר והפוליטיקאי המחודד ביותר בכנסת הנוכחית ממש לא התבדח. ככה בדיוק נראית קואליציה מתפוררת וכנסת שעומדת להתפזר. זה כנראה כבר לא יקרה בזמן הקצר עד פגרת הקיץ, אך מיד אחרי החגים המשבר ישוב אלינו במלוא עוזו.
