פחות קשה להביט בסכסוך כאשר הצדדים המעורבים חולקים רמות דומות של נכונות להתפשר, בין אם נכונות זו ניכרת ובין אם היא זניחה. זה מאפשר למתבוננים לעמוד על כך שיישוב הסכסוך הוא לא רק אפשרי, אלא גם סביר מאוד – לו רק אנשים משני הצדדים יתחילו לבטוח בטוב של האנושות.
הסתכלות על סכסוך הופכת קשה יותר כאשר דווקא הצד הפחות חזק מעדיף למות מאשר להתפשר. זה גורם לאי נוחות אצל המתבוננים כי זה מתנגש עם הרעיון שכל חברה נתונה שתינתן לה ההזדמנות, תשאף לשגשג ותבחר בדרך השלום.
אז באופן טבעי, חלק מהמתבוננים – שחלקם משתתפים בעצמם בסכסוך – חווים דחף תת-מודע להאמין שסוג הסכסוך שהם צופים בו (ואולי אף מנסים לעזור לפתור) הוא הראשון מבין השניים, זה שקל יותר לעכל. הדחף הזה עמוק עד כדי כך שאפילו היסטוריון בעל שם עולמי, זה שמכל האנשים צריך להיות מסוגל להבחין בין מניעים של צדדים שונים בסכסוך, לא יכול להתאפק.
נראה שזה מה שקרה ליובל נח הררי, היסטוריון ישראלי ופרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, שמפורסם בזכות ספריו רבי המכר על האופן שבו בני אדם התקרבו כמעט לשליטה על סביבתם. ב-1 ביולי, בכנס "הגיע הזמן" בהיכל מנורה בתל אביב, פרופ׳ הררי עלה לבמה וטען כי "האמת המרה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא שכל צד חושש שהשני מנסה להעלים אותו – ושני הצדדים צודקים… הפחד של הפלסטינים שאנחנו רוצים לחסל אותם… מוצדק לגמרי. זו לא פרנויה – זה בוחן מציאות תקין".
פרופ׳ הררי, חכם ומשכיל ככל שיהיה, טועה בענק. הרוב המכריע של הציונים הישראלים מתמקדים בשמירה על ריבונותם מבלי להיאנס ולהירצח. למרות שיש לנו את היכולת לחסל את כל הפלסטינים, לא עשינו את זה כי אנחנו לא שואפים לעשות את זה. העדיפות העליונה שלנו היא להפוך את עצמנו לבטוחים ומסוגלים להגן על עצמנו. המטרה הלאומית שלנו טופחה בדיוק בשביל זה – ליצור פיסת ריבונות כחוף מבטחים. עד היום השיח שלנו מקונן על חוסר ביטחון יותר מאשר על כל דבר אחר.
אם התוקפים שלנו מתנים את ההגנה העצמית שלנו בכך שילדיהם ימותו (למרות מאמצינו להימנע מתוצאה כזו), שיהיה. זה לא בר השוואה ל״חיסול״ הפלסטינים, ורמיזה שכן זו הוצאת דיבה בלתי מוצדקת.
״כל המלחמות הובילו אותנו אל התהום״, אמר הררי. ״הגיע הזמן לתת הזדמנות נוספת לשלום״. המלחמות שנלחמנו בהן לא הובילו אותנו אל שום תהום. הן למעשה הניסיון הטוב ביותר להגן על עצמנו כשאנחנו כבר בתהום: עולם שלא יכול להכיל אותנו ואזור שאנשיו מעריכים שחרור רק במידה שהוא מעניק להם שליטה. יכולתנו המוכחת לנהל מלחמה היא הסיבה היחידה לכך ש-7 באוקטובר היה זעזוע נורא ולא התרחשות יומיומית. העובדה שהמאבק על חיינו לא יצר מציאות מושלמת, לא אומרת שהימנעות מלחימה היא טובה יותר. באופן אמפירי, היא לא טובה יותר.
הסכמי אוסלו, ולא מלחמות, הם שעודדו אנשים לפוצץ את עצמם באוטובוסים עמוסים באזרחים. ההתנתקות מרצועת עזה, ולא מלחמות, הם שהובילו לריבונות חמאס. מוטל על מי שעומד לצד אוסלו וההתנתקות להודות בכל ההשלכות בהתאמה. אל תאשימו מלחמה במה שעשיית "השלום" חוללה.
הרוב המכריע של החברה הישראלית כבר הפנים שמתן ביקורת גבולות לחברה שתומכת באופן גורף בהרג מכוון של ילדינו, הוא בדיוק מה שמקדם מאמצים להרוג את ילדינו. זה מטורף לעשות את זה, בלי קשר למי עולה על הבמה ואומר שכדאי לנו.
