לפני חצי שנה זעק ח"כ מיקי לוי בכנסת: "אני אומר בשם סיעתי: כל מחיר! כל מחיר!". הוא דיבר על המחיר שישראל צריכה לשלם בעסקת חטופים. גם אם לוי חושב כך, קשה להבין למה להצהיר זאת באוזני החמאס; כלל ראשון במיקוח הוא לא לגלות לצד השני עד כמה אתה נואש. אך האמת היא שבעיקר קשה להבין את עצם ההיגיון מאחורי הדרישה לשלם "כל מחיר". האם כדי להציל את חייהם של שלושים נהיה מוכנים להקריב את חייהם של אלף? האם נהיה מוכנים למסור לחמאס את תל אביב? מה ההיגיון כאן?
אולי נאום של יאיר לפיד, ראש מפלגתו של מיקי לוי, יכול לעזור לנו לפצח את האמירות הללו. בנאום בוועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית הכריז לפיד: "מי שחושב שהמחויבות שלנו לחטופים היא חולשה, לא מבין את העיקרון היהודי הגדול של ערבות הדדית… אין עוצמה גדולה יותר". כלומר: אין כאן דילמה בין חיי החטופים לעוצמתה של המדינה, כי הדאגה לחיי החטופים מוסיפה לנו עוצמה. אם אין דילמה – נשלם "כל מחיר", כי המחיר אינו באמת מחיר.
אפשר להבין מאיפה נובעת הנטייה לטשטש דילמות ערכיות, ולהעמיד פנים שאין שום התנגשות. במשך רוב המאה העשרים טענו קומוניסטים שאין שום התנגשות בין שוויון לחירות, להפך: רק השוויון הקומוניסטי, שהופך את כולם לעניים מרודים, מבטיח גם את החירות האמיתית. ברור לנו למה הם טשטשו את החיכוך בין הערכים הללו: כי ברגע שמבינים את עוצמת ההתנגשות, אף אחד לא היה בוחר בפתרון שלהם.
אינטרס דומה מביא את החרדים להעמיד פנים שאין לעולם שום התנגשות בין הערכים של לימוד תורה והצלת ישראל. כשמעמידים את הדילמה בכל חריפותה האמיתית, כל אחד יבין שאי אפשר לבחור רק בלימוד תורה ולהתעלם מחובת ההצלה והשירות. לכן מעמידים פנים כאילו אין דילמה; כאילו די בלימוד תורה לבדו כדי להציל את עם ישראל.
בכל הנוגע לעסקת חטופים נפוצה מאוד ההמשגה המסולפת הזו: כאילו בדרך מיסטית כלשהי הנכונות לשלם "כל מחיר" תמורת שבויים וחטופים מוסיפה למדינה עוצמה ולא חולשה; כאילו אין כלל התנגשות ערכית בין הדאגה לחטופים לבין ערכים אחרים. "יתד נאמן" אומר: "תורה מגנא ומצלא"; בדרך פלא, התורה מגינה ומצילה מכל צרה, ואין צורך בשום הגנה אחרת. כמעט כל שאר התקשורת הישראלית אומרת: "עסקת חטופים מגנא ומצלא"; כאילו בדרך פלא ההצלה המשמחת של חיי השבויים מגינה ומצילה עלינו מכל המחירים העצומים של הכניעה לטרור.
מה לעשות, שהמציאות מלמדת בצורה הבהירה ביותר מהו המחיר שאנו משלמים על עסקאות כאלו. סגן ראש השב"כ, ישראל חסון, אמר שיותר משלושים יהודים נהרגו בגלל עסקת אלחנן טננבוים. ישראל הצילה סוחר סמים אחד, ובתמורה הקריבה יותר משלושים חפים מפשע. באיזה מובן העסקה המופרכת הזו הוסיפה לעוצמתנו? בעסקת שליט שוחררו יותר מאלף מחבלים. ח"כ צבי האוזר, שהיה יו"ר ועדת החוץ והביטחון, הצהיר שלפי הנתונים שבידיו רוב המשוחררים חזרו לעסוק בטרור. אי אפשר לאמוד את היקף הרצח וההרס שהם זרעו – בייחוד בהתחשב בעובדה שביניהם היה יחיא סנוואר, אדריכל הטבח בשמיני עצרת. הנזק העצום אינו רק בהיקף הרצח שחוללו משוחררי העסקה, אלא גם בתמריץ הכביר שיצרה ישראל לחטיפות נוספות. לולא היינו מוכנים לשלם מחירים כאלו, המחבלים לא היו מתאמצים כל כך לחטוף ישראלים נוספים.
ישראל הבינה זאת היטב בשנות השבעים, כאשר סירבה לשחרר ארבעים מחבלים תמורת יותר ממאה חטופים, ובמקום זאת שלחה את סיירת מטכ"ל למבצע מסוכן מאוד באנטבה. היום גופי הביטחון שינו את גישתם מן הקצה אל הקצה: לנוכח כל עסקה מצהירים צה"ל והשב"כ שאין מה לדאוג, ושהם ידעו לבלום את המחבלים שישתחררו. שוב ושוב אנו מגלים עד כמה ההצהרות היהירות הללו היו מופרכות.
עוד לפני עסקת שליט הקים שר הביטחון אהוד ברק ועדה מיוחדת לקביעת העקרונות בעסקאות חילופי שבויים עתידיות. בוועדה היו חברים נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, פרופ' אסא כשר והאלוף עמוס ירון. מסקנות הוועדה הוגשו לממשלה ב-2012, ומעולם לא פורסמו. לפי ההדלפות הוועדה קבעה שאסור למדינה לשחרר מספר דו-ספרתי של מחבלים תמורת שבוי או חטוף אחד. ב-2015 הגיש יאיר לפיד הצעת חוק ברוח ועדת שמגר, ובו קבע שאין לשלם יותר ממחבל אחד תמורת שבוי אחד. "כיוון שכבר הוכח שראשי ממשלות לא עומדים בלחצים ברגע האמת", אמר אז לפיד, "אנחנו באים לחשק אותם מראש בחוק – וגם לשדר לאויב שתם עידן העסקאות הא-סימטריות".
אין לי שום טענה לבני משפחות החטופים שמתוך כאבם הגדול וסבלם הנורא דורשים לשלם מחיר הרבה יותר גבוה. אך מדינאים צריכים לחשוב גם על הטווח הארוך. הם צריכים גם לזכור שאותם עיתונאים שהיום דוחקים בהם לשלם כל מחיר, יהיו הראשונים להתנפל עליהם בעתיד, כאשר יתברר חלילה המחיר הנורא של עסקה מופקרת.
שמעתי אומרים: המצב היום שונה כי אין מדובר רק בחיילים, אלא גם באזרחים, שהמדינה לא שמרה עליהם. על זה יש ביטוי מדויק באנגלית: "זו הבחנה, לא הבדל". האם כדי להציל אזרחים מוצדק להפקיר אזרחים רבים אחרים? האמת היא שאחת המסקנות של ועדת שמגר הייתה שמחויבות המדינה בהקשר זה לחיילים שהיא שלחה לקרב דווקא קודמת למחויבות שלה לאזרחים. זו הייתה גם המסקנה ההלכתית של הרב שאול ישראלי, כאשר דן בסוגיה הזו. כך או כך, למען אלו או אלו, אי אפשר להפקיר אזרחים וחיילים אחרים. בהחלט עלינו להיות מוכנים לשלם מחיר בעסקה הגיונית וסבירה; דוגמה לזו הייתה העסקה הראשונה שעשה איתנו החמאס, בעקבות לחץ צבאי כבד. אך בשום אופן אין לאשר עסקה מופקרת ומסוכנת.
לב כולנו יוצא אל החטופים ומשפחותיהם. בכל בית כנסת שאליו אני מגיע מתפללים לשלומם שלוש פעמים ביום. ילדינו, אחינו ותלמידינו יצאו להילחם עבורם, ומסכנים את נפשם גם היום למען הצלתם. ישמור עליהם ה' וישיבם לביתם לשלום במהרה. אך גם למען חייהם של החטופים שבהווה אי אפשר להפקיר את חייהם של החטופים והנרצחים שבעתיד, רק משום שעדיין אין להם פרצוף. העמדת הפנים כאילו אין כאן בכלל דילמה אינה ביטוי של הומניזם, אלא של עיוורון מרצון. הדילמה קיימת אפילו לגבי ההווה, ולא רק לגבי העתיד. כפי שחוזר וזועק צביקה מור הגיבור, עסקה מופקרת שתשלם מחיר מופקע תמורת חלק מהחטופים תפקיר את החטופים האחרים, וביניהם בנו.
אינני יודע מה הפרטים המדויקים של העסקה שעליה מדברים עכשיו. אך לפי הפרסומים משתמע שהפעם אין מדובר רק במחיר של שחרור מחבלים – מחיר קשה ובעייתי בפני עצמו – אלא גם במחיר אסטרטגי של ויתור על הכרעת החמאס. אין מדינה בעולם שהפגינה אי פעם נכונות לוותר על עצם הכרעת האויב במלחמה כדי לזרז את חזרת שבוייה, וברור גם למה אין מדינה כזו. שום מדינה לא תוכל להתקיים אם היא מוכנה לוותר על נכסים אסטרטגיים כדי להציל אזרחים או חיילים. מחר המחבלים ידרשו תמורת החטופים את הכור בדימונה – ומה נאמר אז?
חז"ל קבעו: "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם". לקביעה הזו אין השלכה הלכתית ישירה למקרה שלנו, כי היא אינה מדברת על מדינה שמתמודדת מול ארגוני טרור, אלא על קהילה שעומדת מול סוחרי עבדים. ובכל זאת, אפשר ללמוד ממנה קביעה יסודית אחת: אף שחייהם של יחידים יקרים לנו מפז, הצלת יחידים אינה יכולה להצדיק את הפקרת הרבים.
