מייד לאחר פרוץ המלחמה הצטרפה סיעת 'המחנה הממלכתי' לקואליציה, ושני הרמטכ"לים-לשעבר שעומדים בראשה – בני גנץ וגדי איזנקוט – הצטרפו לקבינט המלחמה המצומצם שהוקם לכבודם. צעד זה גרם לאנחת רוחה ציבורית, כי נראה היה שכולם משאירים בצד את המשקעים והשנאות הישנות, ופועלים כהנהגה אחראית ומאוחדת למען עם ישראל.
דא עקא, כמעט מהרגע הראשון התברר שלא מדובר בהרבה יותר ממהלך פוליטי אופורטוניסטי. כבר בתחילה נקראה הממשלה 'ממשלת חירום לאומית', ולא 'ממשלת אחדות לאומית'. מי שקיווה שמדובר בסמנטיקה בלבד, נתקל בדרישת גנץ ואיזנקוט להדיר את סמוטריץ ובן גביר מקבינט המלחמה, שהבהירה כי פניהם ממש לא לאחדות – שהרי גם הם יודעים היטב ששני האחרונים מייצגים את רוב בניין ומניין הכוח הלוחם, כמו גם משפחות הנופלים כפי שראינו לצערנו בהמשך.
תוך ימים ספורים התברר שנוצרה אופוזיציה בתוך קבינט המלחמה, וכי רבות ההדלפות לתקשורת. בכל נאום של גנץ הוא טרח לעקוץ ואף להכפיש את נתניהו, ולטעון שהוא פועל ממניעים פוליטיים ומרצה את ה'בייס' שלו. ההמשך הבהיר הבהר היטב כי גנץ היה בבחינת 'כל הפוסל – במומו פוסל', ופעולותיו נעשו ממניעים פוליטיים ומתוך כוונה לרצות את ה'בייס' שלו. עד היום גנץ לא הוציא גינוי קטנטן מפיו כלפי ההסתה הנוראית כנגד נתניהו, ולא כנגד ההפגנות המופקרות שחוסמות כבישים ראשיים בעת מלחמה.
שלושה חודשים מאוחר יותר קיבלנו את הראיון המביך של איזנקוט אצל אילנה דיין, אשר לימד על רוח הרפיון, הרפיסות והתבוסתנות שהכניסו השניים בקבינט המלחמה. לא ברור כיצד יכול לשבת בקבינט מלחמה רמטכ"ל שסבור כי שחרור בני ערובה במבצע צבאי הוא בלתי אפשרי. מובן מכך שלדידו עדיף היה לא לאשר את שני מבצעי הגבורה המוצלחים שבהם שוחררו שישה בני ערובה.
איזנקוט התייאש מהר מאד מהשגת מטרת המלחמה העיקרית של מיטוט החמאס, ופעל להאדרת המטרה השנייה של שחרור החטופים. לדידו, יש לשחררם בכל מחיר, כולל עסקה מופקרת של עצירת המלחמה, יציאת צה"ל מהרצועה, שחרור מאות רוצחים וכו'.
גם הטעות הטקטית, אולי האסטרטגית, הגדולה ביותר שנעשתה במלחמה, נעשתה בהובלת והשראת גנץ ואיזנקוט: עצירת הכניסה לרפיח וכיבוש ציר פילדלפי, למשך למעלה משלושה חודשים. עצירה שמנעה לחץ על החמאס ושחרור חטופים בהתאם, עצירה שאפשרה לחטיבת החמאס ברפיח להתארגן כנגד המתקפה ואף להוסיף לשורותיה פליטי חרב משאר הרצועה ושאר מרעין בישין.
ואם כל זה לא מספיק, גנץ טס לארה"ב ללא אישור מראש הממשלה, באופן לעומתי, ופעל שם בלא תיאום עם שאר שרי הקבינט. מי יודע איזה נזק גרם, וכיצד האמריקאים השתמשו בו כדי לקדם את האינטרסים שלהם באזור, אשר כזכור סותרים את האינטרסים של מדינת ישאל בהרבה מובנים. מה שברור הוא שכאשר חזר התחיל גנץ לדקלם את כל הזמירות של עסקת חטופים מופקרת מבית היוצר של ה'סטייט דיפרטמנט', ואת התוכנית של נורמליזציה עם סעודיה, אשר כזכור מותנית בפתרון 'שתי מדינות לשני עמים', ועוד תנאים שמדינת ישראל לא יכולה להתקיים בהתמלאם.
גם לנתק בין גלנט לבין נתניהו תרמו השניים לא מעט. במתק שפתיים הפכו את גלנט (שלא בדיוק היה חברם בעבר) ליקירם, כביכול הוא השר השפוי היחיד בין משוגעי הימין, וכביכול כל בטחון ישראל תלוי בו. גלנט, לצערנו, האמין בכך, ומשר ביטחון עם 'סכין בין השיניים' הפך לשר ביטחון רופס.
חטא נוסף שהביאו השניים הוא מניעת הצטרפותו של גדעון סער לקבינט המלחמה. מהלך פוליטי גרידא, שהרי עד לפני זמן קצר הנ"ל היה שותפם לסיעה. מה אפוא הביא להטלת וטו על כניסתו לקבינט, זולת נקמה ילדותית ורצון להזיק לקואליציה?
בסופו של דבר, עיתוי פרישת גנץ ואיזנקוט מהקואליציה מלמד יותר מכל על כוונותיהם הבלתי טהורות מלכתחילה. כל עוד הסקרים היטיבו עימם נשארו, אך כאשר ראו שעמודת המנדטים בסקרים יורדת החליטו לפרוש. ומתי? כאשר ישראל באמצע המתקפה על רפיח, וכאשר די ברור שעומדת להיפתח מלחמה עצימה בצפון, אשר ייתכן ותכניס גם את איראן למלחמה. איפה האחריות? איפה הממלכתיות? והכי מצחיק היה לתלות את הפרישה בחוק הגיוס, כאשר מדובר באותו חוק שגנץ עצמו הכין בממשלה שעברה יחד עם הפיקוד הבכיר של צה"ל. צביעות חסרת מעצורים.
הנה כי כן, מאז פרישת המחנה הממלכתי מהקואליציה העולם לא עמד מלכת. הקבינט לא מתפקד פחות טוב, אלא להפך. נראה כי גלנט קצת חזר לאיתנו הראשון, וגם המשקל של סמוטריץ' ובן גביר עלה. אושרה הקמת יישובים חדשים ואלפי יחידות דיור ביו"ש, ומתעצמת הלחימה במחבלים בצפון השומרון (אולי בשל החלפת האלוף פוקס באלוף בלוט?). לא יהיה זה מופרך שגם המלחמה בלבנון אשר עומדת בפתח תתנהל בצורה יותר נחושה והתקפית בלי גנץ ואיזנקוט, אשר אחראים במידה רבה לכל הקונספציות שקרסו בשמיני עצרת.
